ההיגיון של הלב

שיניתי פה קצת אווירה, כדי לשנות אווירה בתוכי. להוריד קצת את הדיכאון הציני שחזר לבקר, ולשחרר את המושכות לאופטימיות נצחית ששרויה בפנים. העיצוב החדש עם קצת צהוב, קצת כחול ואני מקווה שהוא יעשה לי ולכם\ן טוב בלב.

מפחיד לחשוב שפורים עוד 4 ימים, ושהיום בערב אנחנו חוגגות לאלמוג יום הולדת. מצחיק לקבל 93 בלשון, כשאני נזכרת ב-68 בתחילת השנה. משעשע להתחיל את סופשבוע באנחה כבדה ולא לקוות שהשבוע שלאחריו באמת יתחיל. מוזר לא לכתוב על המשחק ביום שלישי שניצחנו 62-30 על אשדוד בחוץ, ולא לספר על ימי ההולדת המרובים שנפלו בחלקי בזמן האחרון.

להתעלם מהבוז, להתעלם מההרמות גבה, לספר על החיוך, הסיפוק הפנימי. התחושה שעשיתי מעשה טוב .

הפחד שחילחל עמוק לתוכי ושיתק אותי, גרם לכדור להיראות זר במקום מוכר, ולמקום שאהבתי להפוך לשדה קרב. אז אין תחפושת ובטח גם לא תיהיה, המציאות נראית יפה יום אחד ופחות ביום אחר, הימים נעשים דומים אחד לשני והנה מתחיל לו החלק השני של השנה וביום שני התעודות. הלוואי שהייתי מאמינה שהכל נגמר כל כך מהר, ושחלף כל כך הרבה זמן מאז תחילת השנה בה כולנו בכינו שיש עוד מלאנתלפים שנים עד לפורים. והנה הוא דופק לנו בדלת, ואלמוגי שלי בת 16, ותל אביב הפכה זרה וככל שהארנק מתמלא הוא גם מתרוקן, ואם זה לא מסר לחיים אז איני יודעת מה.

נשארו רק החברויות, לשמוע את סבתא שלי שרה עם אמא שלי כשכולנו מסביבה את 'החגיגה נגמרת' ולגלות את כל שירי ישראל מחדש, להתפוצץ על הכורסה מול משחק של מכבי נגד מדריד ולקוות שלא אחטוף התקף לב בכל שנייה ולדעת שאם זה לא היה איתי, החיוורון היה הופך להיות מצער, ולא משמחה. בסוף לנצח ולהגיד ש'זה דווקא הלך טוב, הם לקחו אחראיות, סוף סוף נראנו ככאלה שרוצים את זה'.

לשמוע את Across the universe של Beatles אחרי שתקופה ארוכה מצאתי את כל השמות של השירים שאני מכירה שמעולם לא ידעתי את שמם. לצחוק בקול רם, לזעוק בשקט. להסתכל לכם בעניים. לדעת שכבר לא נשארה שמחה רבה, אבל היא תתגלה בשלב כלשהו. העניים נעצמות לי לאט לאט ואני נזכרת כמה פחדתי מזה אתמול, וכמה זה לא נראה כל כך מפחיד היום.. פתאום להגיע לאימון ושהכל ייראה כל כך נפלא, פתאום הצבע חוזר לפנים והעניים שוב מאירות כשאני רואה חיוך. ואם הוא אינו מגיע- כנראה שיש צורך בלדחוף אותו קצת שיתעורר. שוב בחנים, ושוב מלחמות קטנות להישאר עם הלב ולא עם המספרים ולנסות להיזכר איך זה מרגיש כשאני נפגשת כל שישי עם המשפחה המורחבת שלי- דבר שלא קרה כבר יותר מחודש.

להתחבר לרגעים הקטנים, להכיר את עוצמתה של המוסיקה.

לדבר, להרגיש.. לא לחשוש מהקיבעון של עצמי. לא להתעסק יותר מידי באוכל ולא לתת לו את הכוח, לדחוף בכל הכוח את גלגלי החיים ולדעת בביטחון מלא שהכל יסתדר בבוקר.

לא להיתקע באותו הרגע, לא להרים ידיים. לדעת להגיד כן, לדעת להגיד לא, לדעת לדבר. לא להישבר לפני הניסיון, לא לתת את הכוח לכישלון, כן להסתכל על הכן ולא על הלא, ולהיות הכי בשפע שאוכל .

יש לי פה רגע של טוהר. בין בגרות לזקנה, שהחיים משקפים לי מול העניים,

ויש לי את הרצון לזעוק לשמיים ולצחוק. ולהנות ולעזאזל עם הקיבעון של כולנו.