ההיגיון של הלב

"עולה על אוטובוס מספר 1, נרדם לרגע מתעורר, באוטובוס הממוזג יושבים כולם אני רואה"

באוטובוס מספר 1 ישנו רגע שהוא חזק מהכל, חיוך אחד ששווה את הכל, וחיים שמעצימים יותר מהכל.

ללכת אחרי הלב, להיאבד בסבכי החיים, לשאול למה, לשאול איך, לא להבין מה יש פה בעצם. החיים סובבים ומסתובבים סביב עצמם וסביב עצמנו, להיאבד בתוך השאלה מי אנחנו ולאן נלך ואז לשאול למה אנחנו כאן בכלל ?

למצוא רגע של שלווה ולהישאב אל תוך עולם של צלילים ולדעת שיש עם מי לחוות את העולם הזה. לגלות שהפחד הוא פחד והפחד מהפחד הוא הפחד הכי מפחיד. להיזכר ברגעים שנתנו למשהו חזק מאתנו להשתלט עלינו ולראות איך ברגע אחד הכל היה יכול להשתנות. לחוות חוויה שכבר חווינו וברגע של עוצמה להרגיש כמה עברנו, איזה מסע סחבנו עימנו, מה נותר מאתנו. ברגע אחד שמתעצם לרגע אחר, להיסתכל לכם בעניים ולמצוא שם את כל מה שחשבנו שאיבדתם עם השנים.

לשמוע את הצליל ההולך והמתגבר כמו סופת טורנדו שקמה לתחייה, לאבד, לגלות ולהכיר את עצמי מחדש עם כל פעימה מחודשת של הלב. להתגלות ולגלות, להסתקרן ולאבד את הראש. מין תחושה אינסופית של רוך, רוך. פשוט רוך. תחושה שלא מצריכה הרבה, רק שקט שמהול בהרבה שמחה, רק חיוך אחד. חיוך אחד.

אני מתבלבת עם המילים וחושבת איך זה יהיה לטוס ולאבד גם את הראש, הלב יהיה רחוק מהבית וקרוב לפעימות שלו, והדופק יתבלבל עם הקצב של חו"ל, ויהיה מלהיב, כואב ובטח מלא געגועים, ואיסטנבול או לא.. חו"ל או לא, פה יש משהו אחר. שכחתי מאיפה באתי, שכחתי את החברות שלי, את המשפחה שלי. לתת לעצבים להשפיע עליי ולחלחל עמוק אל תוך החיוך ולשנות אותו- זה הדבר הכי קשה שעשיתי מזה תקופה ארוכה.

"את לא היית כזאת, את.. כל הזמן היית מחייכת בתור ילדה."

"אבל גם היא, היא מחייכת הרבה" באתי להגנתה,

"כן, אבל צריך להפעיל אותה. את פשוט היית מחייכת" .

בא לי להישאב אל תוך החוויות של האנשים ולהכניס אותי אליהם, הלב שלי בתוך הלב שלהם. אין דבר שהוא יפה יותר, להתחבר לבן\בת אדם ברגע, שהרגע חובק בין שנינו\שתינו, והנפשות לרגע מחברות שרשרת יפה מצדפות.

פתאום כבר לא קשה, והכל מפסיק לרגע. השמיים צובעים צבע אחר, לובשים צורה אחרת.

לקבל חיוך אחד, לתת חיוך אחר. להעניק רגע אחד, לחיות משפע של רגע אחר.אני רואה את הרגעים האלה כנדירים בחיי, שברגע אחד זה לא משנה מה יבוא לקראתי, לא משנה מה יגיע לכיווני, אהיה חזקה לקראתו. אהיה חזקה בבואו, אהיה חזקה בבואי. יפילו עליי מה שיפילו, ידרכו עליי כמה שידרכו, הלב יישאר שלם.

לא משנה כמה תתנו לי להרגיש מטופשת, אני אהיה חזקה יותר, אני אהיה בטוחה יותר, אחיה מתוך שפע.

לגלות את השפע זה הדבר הכי יפה, והוא מתגלה כל הזמן והוא רק דורש לפקוח את העניים ולהבחין בו, להכיר במהות שלו, לדעת שהוא נמצא שם תמיד.. מחבק כל רגע וכל אחד ואחת מאתנו.

להיות. זה הדבר האמיתי..

להיות ברגע, להיות בחיים. להיות בחיוך, להיות בעצם.בעוצמה שהיא עוצמתית .

בא לי לרגש ובא לי להכעיס, אני רוצה להוציא את הרגשות על השולחן ורוצה לצעוק כמה שפתאום חם לי בלב.

חתכתי ירקות וראיתי את כל השפע שבהם, כל צבע וצבע שמבצבץ מתוכם, כל רגש ורגש שהם מעניקים לנו, כל שורש באדמה. מקובעת זו לא אני, אני לא מרשה לעצמי אפילו להיות כזאת.

פחות לפחד, יותר לצמוח. לא לתת לכעס לחלחל יותר מידי, כי אני כדורסלנית.. וצריך שם ללמוד להשתלט על העצבים ברגע, אחרת הרגע שלאחריו יהיה פחות קל. שום דבר לא קשור לתזמון ולא לזמן, ומבחני אינטיליגנציה יכולים לקפוץ לכולנו ולעשות סאלטות באוויר, אבל מה שחשוב זה הרגש. מה שקובע הוא החיוך ההוא, המילה הטובה.. שמחלחלת עמוק, שמעניקה משמעות, שמעניקה שינוי.

הלוואי שהייתי יכולה להפוך את כל העולם הזה לטוב יותר, להעניק לבוקר חיוך, לדעת שכסף זה לא הכל, שקשר הוא קשר, שאהבה היא אהבה, כפי שהיא- לא תלויה בדבר.

אני אוהבת ,לרגע אחד מחייכת, פתאום מרגישה שחזרתי לעצמי. מבולבלת ומאושרת יותר מתמיד. ברגע אחד תפסה אותי השמחה בשתי ידיים ופשוט אחזתי בה בכל המעט ציפורניים שנותרו לי על האצבעות. לא צריך לחשוב, הידיים רוקדות על המקלדת, הנשמה מתפרקת על הטכנולוגיה הזאת והיא לא רעה בכלל

להרגיש, לאהוב. אני רוצה לדעת לחיות, אני רוצה לדעת להרגיש. הלוואי שזה לא היה נשמע כל כך מצחיק

בחיי שיש לי טוב בלב. מה אני עושה פה באמת יש לשאול? אין לי משחק השבוע, כי יש 11 קבוצות וכל קבוצה, ובכל שבוע יש יום שלישי אחד פנוי. אז אני מנצלת כל רגע ורגע פה, עוד מעט יוצאת לבייביסיטר ולילדים ולילדות-שהם-הן האושר האמיתי. סופשבוע הזה אנחנו בצימר ליד ירושליים, ואני מרגישה שיותר מידי זמן לא חוויתי אווירת צימר.

משוחרר פה ברמה מזהירה, שעוד מעט השמיים נשברים

אבל יש פה קופסת צבעים, ואם הם יישברו, אפשר לצייר אותם מחדש, לצייר ילדה כמו בכיתה ב' עם שמש מחייכת ולדעת שהחיים חוזרים להיות יפים כל פעם מחדש, בכל רגע, כמו עכשיו.

  [אני ממשיכה ליצור].