ההיגיון של הלב

אני כבר לא יודעת איך לעשות את המעבר הזה, בין החיים לבין הדף הזה. לשנות את עצמי, להפוך את כל התחושות למילים, למצוא את ההתחלה ולחבר לה אמצע וסוף ולהיות הכי כנה עם ההתפצלות הזאת. וקשה, וזה מתסכל כל כך לא לכתוב בערך 10 ימים כי זה לא קרה הרבה זמן [אם בכלל..].

ביום שלישי היה לנו משחק בבאר שבע. הפסדנו בו 23-56 והיה משחק אחד הנוראים ששיחקנו מזה תקופה ארוכה מאוד. מצד אחד אנחנו מתחילות למצוא את עצמנו ומהצד השני אנחנו מאבדות את כל התעוזה שלנו. פתאום הרגשתי איך זה לאבד חלק מעצמי ולתת לבלאגן להשתלט עליי. זה היה מפחיד. וכשיאיר קרא לי ואמר לי שהוא רוצה להכניס אותי אבל אני צריכה להתחיל להתאפס על עצמי ולא למסור את הכדור לקבוצה השניה ידעתי שיש פה בעיה. איבוד עשתונות כזה לא קרה לי אף פעם או לפחות מול אנשים, מול הקבוצה. אז ניסיתי להתאפס כמה שיכולתי, חטפתי מכות ושום דבר כבר לא יכל לשנות את ההפרש. אפשר להגיד שהנסיעה עד לבאר שבע הייתה יכולה להיות מבוזבזת לגמרי אבל אני דווקא לא ראיתי אותה ככה בחלק השני בחזרה הביתה .

מה שנקרא- צריך להתאפס על עצמי מהר מאוד, ולא לאבד את הראש. וגם לא את הלב.

אני ממשיכה בקריאת הספר 'צילה של הרוח' ונהנת ממשב רוח השטות שהספר מכניס בי, נשאבת אל תוך מעללותיה של ברצלונה, בסיפור האמת הלא ידועה, אחרי הסיפורים המרתקים והמטאפורות הכובשות. ואין דבר יותר טוב מלנסוע בדרכים, לחלוף על פני נוף של טבע שאין טבעי ממנו ולקרוא את הספר הזה.

ואני חושבת שהשם שלו באמת אומר את הכל.

שכחתי כבר איך זה לכתוב, ואיך זה לשכוח. ומי זאת חני, ואיך יוצאים מהברוך שנכנסתי אליו שהוא לא חמור כל כך.

איך להילחם ואיך לדעת להתגמש, לדעת להתגנב, להסתכל מהצד, לצחוק ולרקוד. לדעת שאת הלב שלי אי אפשר לשבור, שזה דבר שבלתי ניתן לעצור אותו.

בא לי ללכת אחרי כל האמונות שלי בלי שום מעצורים, לתת למעצורים להעניק לי דחיפה קדימה ולהרגיש איך עליתי על הגל של החיים.

אני רוצה להביא צחוק ושמחה, להפיץ אותה לכל עבר, להרגיש את זה בעצמות שלי.. שאני עושה את הדברים מהמקום הנכון, שאני לא מאבדת את התקווה ולא מאבדת את הכוח. פתאום להרגיש חזקה יותר ממה שאני זו תחושה קשה מאוד, אבל אני נאלצת להתמודד איתה.

מפחיד שאנשים מתחילים לקחת אותי ברצינות יתרה, כמישהי בוגרת ואני נאלצת להפוך לכזאת, בלית ברירה. זה חלק ממני הרוח צחוק, העובדה שאני לא מפחדת לצחוק על עצמי, פתאום להיחשב כמישהי יותר גדולה, כמישהי יותר בוגרת זה מפחיד. הציפיות פה הן לא כל כך משמעותיות, אבל אני מרגישה כל שינוי קל שחג באוויר, ואני מרגישה את זה בא לקראתי.

בנוגע למחויבות האישית- סיימתי אותה! בתקופה טובה ומוצלחת סיימתי 45 שעות לקהילה, עם 2 בנות מדהימות שלקח זמן שהן הפכו להיות חלק ממני ועם אמא פשוט נהדרת. כמובן שעם שותפה מעולה ועם מצב רוח טוב ועייפות הובלנו את כל התחושות האלה בדרך הנכונה, עם הרבה מוטיבציה ורצון עז לתרום כל מה שיש לנו, גם אם זה לא היה הזמן המתאים. נרתמתי למשימה בצורה הכי גבוה שיכולתי, ואפילו קיבלתי תחתונים ודובי בסיום.

אני ממשיכה להיסחף אל עולמות אחרים, לגלות דברים חדשים, להישאב לדברים חדשים,

להרגיש את הרוח, לשאוב את החוכמה, לנשק את הקור.

כן, והחום שוב נדחף לעניינים לא שלו והטלויזיה והפריקת מתח האלה לא עושים לי טוב, אבל יום שבת היום. והוא התחיל ב- 10, נמשך עם משפחה בצל הטבע, עם המצלמה ביד וזה מרגיש הכי טבעי שיש.

שיהיה שבוע נפלא נפלא, מחר טיפול פנים ועוד יום חדש.

אוהבת, ומתגעגעת.