ההיגיון של הלב

אלו ימים טובים שעוברים על חלקת הפרחים הקטנה שלי, שלוותי רודפת אחר החיוך והעצב שלי וקצת מתחשק  להרגיש כאילו החלומות שלי הם המציאות והמציאות נראית בחלומות שלי כמציאות, והחלום מתערבב בתוך תשוקות נסתרות שלי.

הייתי ביד אליהו ביום שני, חצי גמר גביע. לפני שאני אתחיל לכתוב איך הכל התחיל ומאיפה הגיע הנדיב אלי ונתן לנו כרטיסים אני רק רוצה לכתוב כמה זמן רציתי להיות שם, ביד אליהו. כמה זמן רציתי להרגיש את הרעידות ליד הלב ואת המגע של הכיסא הכחול משגע לי את הגב מרוב כאבים כי אני אף פעם לא יושבת ישר. והנה זה הגיע, כל השבוע חברה שלי ואני משגעות אחת את השניה על הרגע הזה שזה כבר יגיע.. מורטות את השיערות מרוב עצבים והגיע הרגע שבו נחתי באורח פלא ליד אליהו עם ההורים של גל {החברה}. הם קנו כרטיסים ורון ואני חיכינו לאבא שלי שיגיע להוציא את הכרטיסים מהפרוטקציות שלנו {וכמה כיף שגם לי יש פרוטקציות } ולהיכנס למגרש. אבא הגיע, שילמנו לו על החניה, ומיהרנו כמה שיכולנו לעבר הכרטיסים. שם חיכה בחור חייכני תכול עניים שמיהרתי לחייך לו בחזרה ולהימלט משם ישר לפרוץ המשחק. עברתי שומר חמוד ששאל איך קנינו את הכרטיסים ואני ואחותי התגאנו שקיבלנו פרוטקציות ואני התחלתי לרקוד לו בחיוך, והוא היה מותק ;) תוך משמושים של אחת השומרות {כי היא צריכה לוודא שאני לא מחביאה דברים בחזייה?}.

את הצגת השחקנים שמענו מבחוץ.. ומיד פרצנו פנימה. חיפשנו את הכניסות, אבא הלך לשבת בשער 2 {כי אלי נתן לנו 2 כרטיסים לשער 2 ו-2 לשער 3} ורון ואני הלכנו להתיישב בשער 3 שורה 12 כיסאות 19,20. כוסעמק על העולם- זה היה מקום פשוט שווה נורא. מול המגרש, מטר על מטר ליד השחקנים. מעט מאוד מרווח אבל הרבה מאוד מציפה שקשה להתעלם ממנה, וכל ההיכל רועד וזז, ונושם בעיקר. נושם אנחות, כי כולנו רצינו שם לעלות לגביע, כולנו.

התיישבנו ליד כמה אנשים ומיד מתחילת המשחק לא הפסקנו לצרוח. מהר מאוד איבדתי את הקול שלי וניסיתי לעקוב אחרי המטורפים בשער 6 {כי הזיזו אותם משער 7,11 המקוריים} כמה שיכולתי. השער היה גרוע מאוד אבל תפסנו תעוזה בשלב מסוים וכולנו קמנו והשתגענו, ואפילו אבא עבר לשבת לידנו.

הייתה אווירה כיפית ואדירה, מהצד השני אוהדי הפועל ירושליים שהגיעו למשחק השני של חולון נגדם ועודדו את גלבוע עפולה למרות שהם בכלל לא קשורים למשחק- והכל כדי שמכבי לא תעלה, ומכבי עלתה. וזה היה הדבר הכי כיף שיש, מחאנו להם כפיים בסיום, כמה מילים גסות של שירים לאוהדי הפועל מהצד המעודד הצהוב ואוהדי חולון וירושליים השתלטו על האווירה וחיכו למשחק שלהם. בשלב מסוים הגיעו אנשים ונאלצנו לזוז מהמקומות שלנו כי אבא היה צריך לשירותים, אז התפננו. אחר כך קצת קרפים זרמו, כאבי ראש חזקים וחום-בעיקר חום. חום אדיר, שהיה פשוט מזוויע. חיפשנו את שער 6 כדי להישאר למחצית השניה של המשחק השני, בעוד הפועל ירושליים וחולון בעידוד פשוט מדהים!!!!1111,. פתאום הגענו ליציע של הפועל ירושליים, יציע שטוף באדום ורון מיד התחילה עם הרעיונות המופרכים:

זה התחיל ככה... "את לא פותחת את החולצה {כי הייתי עם חולצה של מכבי-הא? } כי זה יהיה הסוף שלנו"...

וזה המשיך עם... :"אם אני אצרח מכבי ואז אברח הכי מהר שאני אוכל, הם יצליחו לתפוס אותי?"

ובעיקר בידור אנסופי ליד בתוך יציעים שכולם אדום. בסוף זזנו משם ואיכשהו הגענו לשער 6, אחרי שרצינו את טרנס מוריס עומד ממש מולנו, מת מעייפות כששיירה של ילדים מתקרצצת סביבו ואבא שאומר לי לגשת לדבר איתו. אני החלטתי להשאיר את הבן אדם שפוי, ואז פתאום הגיחה נערה ושאלה אותו אם הוא מבין עברית.. והוא לא ענה והסתכל עליה בעניים גדולות ואדומות.. והיא אמרה :"אני אוהבת אותך" והוא חייך והסתכל על אבא שלי ועליי וכולנו חייכנו והוא המשיך לדרכו, וזה היה רגע מתוק.

בקיצור, בשער 6 התיישבנו, כבר כולנו אוחזים בעייפות אחד של השניה ומיהרנו אחרי הרבע השלישי הביתה מותשים,סחוטים ומחויכים.

בנוסף לספר על תחילת הסיבוב השני של הליגה שהתחיל בנסיעה לגבעת ברנר. יצאנו לאוטובוס ב- 15:30 כשהיינו אמורות להיות בתחנה ב-16:30, כי יש לנו מגבלות של אוטובוס והיינו חייבות למהר כמה שיכולנו.. אז היו קצת בלגאנים בדרך, אבל בסוף הצלחנו להגיע לתחנה מותשות אמנם- אבל הגענו. יובל {נערה חדשה שהגיעה לקבוצה} הייתה אתנו וביחד קצת השתגענו ומיהרנו לשבת בתחנה ולחכות. הבנות התאספו, החוויות זרמו ובעיקר.. הכיף המוכר והאהוב לקראת המשחק. וזה לא פלא שאנחנו עוברות את כל התחנות שהמיניבוס שיביא אותנו למשחק עוצר שם ומחכות רק שיעצור על עמק החולה. ;)

נכנסנו לאוטובוס והתיישבתי ליד יעלה, שם הרצנו דאחקות, דיברנו כל הזמן וגיליתי כמה מתוקה היא בפעם הבערך מיליון. אז פגשנו חתן וכלה ועצרנו את המיניבוס כדי לאחל להם מזל טוב בשמנו, ואפילו הצלם שלהם צילם אותנו- וזה עשה לי שמיייח בלב. ואיך שכחתי לספר על זה שקיבלנו מדים חדשים מהאגודה ותיק חדש? כן כן!! סוף סוף קצת גאווה לקבוצתינו הקטנטונת. אמנם המדים צמודים והזוג הבהיר לבן, אבל נסתדר לא? אני תמיד מסתדרת.

הגענו לאולם המאוד מוזר יש לציין- מגרש ענק עם שוליים ענקיים בצדדים ועודף משטח. זה היה קצת מוזר אבל מהר מאוד התחלנו להתאמן ולזרום .איכשהו מפה לשם התחיל המשחק, לחצנו ידיים, הורדנו מתח ואני עליתי בחמישיה. מכאן עד לשם המשחק התפתח למשחק רצחני ואלים, שהיה כלול בו מעט כדורסל והרבה מאוד איבודים שלנו. הן התחילו לשמור מהחצי ואנחנו איבדנו את הראש, ואני בשלב זה כבר הייתי בספסל. הבנות שלנו איבדו באמת את הראש, ברנר הרביצה והשופט שיתף פעולה. מין חגיגה לא מצחיקה כזאת. למחצית עלינו כמעט באותו הסדר, הפעם יותר מפוקסות, אבל את הפער שלצערנו פתחנו בהתחלה עם מידת אגרסיביות נמוכה מאוד, הוא לא נמחק ואנחנו הפסדנו 59-43. שילבנו ידיים והלכנו ללחוץ לקבוצה ידיים. פתאום נכנסתי לאיזה מצב טירוף מהרבע השלישי והתחלתי לרוץ ולנסות לחדור ואפילו עמדתי על העונשין פעם אחת.. אבל כעיקרון היה משחק בסדר, ולנו יש הרבה להשתפר.

מצחיק או לא שהקטע הזה נכתב אתמול והיום הכל שונה.

היום נתקלתי לראשונה מרוע של אנשים והבנתי מהו ומהם כל השלכותיו.

ישבתי בכיתה כשפתאום ילדה נכנסת ואומרת שיש חתולה תקועה בשירותים של הבנות. פשוט הקשבתי טוב ורצתי לשם. כשהיא הראתה לי את התא ופתחתי את הדלת לא ראיתי ראש אלא רק גוף, ומיד הורדתי את האסלה והיא קפצה החוצה בבהלה. כשהיא ברחה מהתא בשירותים עצמם חיכו לה השכבה כשהיא צורחת וצועקת וצוחקת על החתולה. היא ברחה החוצה למין פרגולה שיש לנו בכל שכבה, שם כל המפלצות נאספו מסביב לפרגולה וצעקו וצרחו וצחקו, החתולה נלחצה והייתה פשוט מבוהלת עד מוות, ואז היא ניסתה לקפוץ על החלונות, לעשות כל מה שהיא יכלה כדי לצאת משם, ואז כולם צחקו עליה וצרחו... ואני ניגשתי אליה- לא לפני שצרחתי בגרון מלא דמעות שישתקו ועכשיו, בקול חנוק והתקרבתי לחתולה כדי להוציא אותה. היית כל כך נסערת, כשבכלל לא שמתי לב שאני מתקרבת ומחזיקה אותה. היא נכנסה עוד יותר ללחץ, והייתה קרובה אליי ממש. היא נשכבה אותי ושרטה אותי ופשוט ברחה משם. כשראיתי שהיד שלי מדממת הלכתי למזכירות, לא לפני שאני צועקת על המפלצות שלא ירוצו אחריה והם ממשיכים, וכמה רוע בעניים, בשפת הגוף. מיימי לא ראיתי תמונה כל כך כואבת ולא אנושית כמו שראיתי היום, הלב שלי פשוט נשבר. בכיתי כל הדרך למזכירות, שם המזכירה שאלה אם אני בוכה כי כואב לי או אם אני בוכה על החתולה.. ועניתי לה שיוציאו אותה משם, שיעיפו את המפלצות האלה. אב הבית יצא החוצה בפאניקה וגירש משם את כל הילדים, עד שראיתי שהראש שלה נתקע בברזלים. הם הזמינו וטרינר ואני יצאתי עם ההורים לקופת חולים,לא לפני שווידאתי שהם לא מתקרבים אליה. הדבר האחרון ששמעתי היה...:

"מה את בוכה על החתולה?" חחחחחחחחחחחחחחחחחחח ואני רואה את הרוע וצועקת עליו שיסתום את הפה,וכולי מתכווצת מבפנים, כמו קטע מסרט. רציתי פשוט להרוג את כולם שם, כל הבנות הטיפשות והילדים בלי צלם אנוש.

כשהגעתי לקופת חולים עשו לי זריקת טטנוס, חיטו לי את הנשיכה ומאז זה ממשיך לכאו ב. האצבע שלי התנפחה כל כך ואני דואגת אם אני בסדר, אבל כשקיבלתי את הטלפון מהוטרינר שהם תפסו אותה ולקחו אותה לבדיקת כלבת ל-11 יום, רק אז נרגעתי. היא בידיים בטוחות.

אני נסערת מזה עד עכשיו, לא מבינה את הרוע הזה, הרגשתי כמו חלק מסרט, והחתולה מביטה בי בפאניקה שלא יכולה להיכתב במילים, מחפשת נחמה ומפלט מכל הצעקות והצחוקים שמסביבה. הלב שלי נקרע.

שוב ראיתי את בטי, החתולה שלי שנדרסה, ראיתי את חוסר האונים, חשבתי על החתולות שלי ופשוט התפוצצתי.רציתי לקרוע לכל האנשים האלה את הלב במו ידי.

תסתכלו מי החברים שלכם\ן, אלא שיעשו הכל, שייראו כמו נאצים{ואין לי מילה אחרת} ויתנפלו על יצור חסר אונים וישע,כדי להרגיש שהם חזקים,שהרוח זורמת להם בעורף, שהם בשליטה.

שייפרדו מצלם אנוש כדי ללכת אחרי כלל,

ואני..זה היה התסריט הכי קשה שיכולתי לדמיין שייקרה.