ההיגיון של הלב

הסימנים שישאירו אותי בחיים, הם אלו שמהם כל כך התרחקתי בתקופה [שכל כך לא הרגישה ככזאת] לאחרונה.

שוב ספרים,שוב להתפרע עם הגבולות, שוב להשיג מטרות חדשות ולחדש ישנות, שוב לאסוף את השברים מהשורשים ושוב לאסוף אותם ולהשקיע בטיפוחם. פתאום שכחתי שיש כמה עמודים לכתוב וכמה מטלות להכין ונפלתי לתוך העולם של ה'אלכימאי' שהאמין שלהגשים את ייעודו בחיים זו מטרתו האמיתית והלך אחריה עם התחושות שלו, הטובות והרעות וסחף אותי איתו. כי משהו באנושיות שלו ובחששות שלו היו כל כך מזוהות עימי, הפחד הזה האם לנסות או האם להישאר ולהתפתות רק במחשבה, רק בראש, רק בקווי הדימיון...?

הוא הלך עם עצמו עד הסוף, צמח מרעה צאן לאדם דגול המרגיש כזה וידעתי שלספר כזה הייתי צריכה להקדיש את הזמן שלי, לספר כזה חיכיתי הרבה מאוד זמן.

פתאום מצאתי את עצמי משתוקקת להגיע לעמודים האחרונים, נמצאת בזרם סוחף של קריאה בלי לדעת מתי הסוף יגיע ומתי הייתה ההתחלה, נאבדת בתוך השעון ומאבדת שעות שהיו נחשבות ליקרות אלמלא שקעתי בתוך מילים ובתוך משפטים, מעופפת בתוך עולם בחולות ובכלי זכוכית ומגלה כמה תבוסתנות יש בנו כבני וכבנות אדם.

וברגע ששמעתי שהאיש לא הלך אחרי החלום שלו כי הוא פחד לאבד את החנות שלו כי זוהי שגרתו וזה הדבר שהוא הכיר מאז שנולד ומפחד לעזוב את שורשיו- משהו חלחל לי עמוק בפנים והבנתי כמה אומץ לב נדרש לנער הקטן ללכת ולנסות את מזלו בעולם הזה.

ללכת אחרי ייעודו בחיים, וזה כי לפעמים מילים קטנות הופכות לגדולות, ומרגעים קטנים נהפכים הרגעים הגדולים, והספר נגמר בסימני שאלה כשבעצם לא נותרו אלה שלוש נקודות וחיוך אחד ענק על השפתיים.

קיבלתי מדים חדשים מהקבוצה וחופן חדש של קיטורים שאפשר להשתמש בו כהוגן [כי הגופיה לבנה, וכי לבן לא מחזיק אצלי לבן ומיד נהפך שחור- ועל זה מותר לי להתלונן וזה כי אני לא מפונקת- אלא דורשת את זכויותיי.] ואפילו להודות בין לבין על זה שכל זה בחינם ושאנחנו מקבלות קצת יחס בתור בנות בכדורסל.

עם הכדור הרומן שלי עוד לא נגמר ולא מועמד להסתיים בזמן הקרוב , אבל התסכול שלי היא חלק מהאהבה שלי, וחלק מהעקשנות שלי כשזה נוגע לאנושיות, כי קשה לי להפוך את עצמי לאחת מין השורה, כי אני תמיד להתבלט ותמיד להיבדל- ובעיקר תמיד לשאוף להגיע למעלה. אז שייסלח לי העונשין ושייסלחו לי הבנות על העצבנות המאוד לא רצויה שלי, ושיידעו שזה בעיקר מפני שזאת אהבה- ובאהבה כמו באהבה- אין מקום להתפשרות .

אני מחפשת שירים חדשים, אני מחפשת עולם מוסיקה חדש. אני מחפשת להכיר מנגינות שייכנסו ישר לתוך הלב ושיתחברו לי לצמרמורות מהחורף. אני מחפשת לשמוע משהו מוכר שהפך שלי, ולהכיר משהו שייהפך שלי.

כי מילים קצת נאבדו וניהיו ממני והלאה, וציונים ובינוניות ואני מוקפת בשאיפות על התקדמות ועל עבודה ועל תל אביב פעם אחת במשך כל הזמן הארוך הזה.

האם שאלתם\ן את עצמכם\ן איך זה שכבר החודש ה-2?  איך זה שינואר הסתיים ופברואר בפתח? דופק על הדלת ומאחל לו ולנו בהצלחה בחודש החדש הזה. כשכל החודשים האחרים לפניו התפוגגו ונמוגו, ומהכל נשארו לי זכרונות מעטים שהתבזבזו וימים שמחים של חיוכים. הזמן עובר לי מהר מידי וטס לי מהידיים בהתעסקות עם שטויות, כעסים וכאב ולכן אני לא מרשה לעצמי עוד מהפוסטים בסגנון של הפוסט הקודם. [אולי קצת, רק שנישאר פה קצת שפויים ושפויות].

אז 68 שלא ציפיתי לו באנגלית, 74 במדעי החברה, 81 במבחן בלשון, 95 במבחן בהיסטוריה [אחרי מאמצים רבים וקשים], 83 במתמטיקה [כי נמאס לי מהשיגעון של 3 או 4 יח"ל וכולם יכולים לקפוץ לי], בחנים בביולוגיה שיבואו, בוחן אחד שכבר עבר, מיליוני בחנים בלשון ורגע אחד של שקט. מכל הציונים האלה התגאתי רק במעט מאוד והתאכזבתי גם מאוד, אבל מה לעשות שהבינוניות קצת מתפרעת ואני רק קצת אנושית?  

רק קצת.

מוזר לי שהיום יום שלישי, ושמחר יום רביעי ואז מיד יהיה יום שישי ואז השבוע יתחיל מחדש. הכל רץ גם אם נהנה וגם אם לא, וכל פעם אני צריכה להזכיר לעצמי שיש לי פה מלאי של זמן בידיים ושכדאי לי לעשות איתו משהו ומשהו חיובי וחיוני לחיי.

אני שואפת ללמוד משהו בכל יום, להפוך את המשמעות למשמעותית, ולדעת שמידע צומחת האישיות. לפתוח את הראש ולא לפחד להיכנס למאגרי מידע חדשים לגמרי, לתת למוח להתעורר קצת. והלב יישאר שפוי, לזה לא אדאג.

לחתולות שלי מתחילים המצבי רוח המוזרים של החורף, וכל הכדים והצמחים החדשים ששתלנו בגינה נהרסו מהסופה שיש בחוץ. קיוויתי לשלג, אבל זו בקשה מוגזמת מידי ובעיקר לא ריאלית, אבל העיקר שקר במקומות הנכונים, ושאני עם הספרים הנכונים.. וכרגע ממשיכה עם 'אם יש גן עדן' המכונה גם הספר בופור והכל בעצם בשליטה עד כמה שאוכל.

המחזור לא איים ולא הרס כלום, היו מעט דמעות אבל זה חיוני לכל שלב בחיים ואני אופטימית לכל מה שיבוא ויאיים להרוס את מנוחתי הלא מנוחה כלל.

אז בנימה קרירה ומתוקה זו,

שתו תה בלי קפאין בלי כלום- כי זה הטעם האמיתי של החיים, ואיזה בננה טעימה לקינוח, ספר טוב והחורף יספק את כל התנאים הטובים האחרים.

וראו זה פלא- [סוף סוף חיוך].