ההיגיון של הלב

זה להרגיש שהלב לא מרגיש כלום, אבל לדעת שהוא מרגיש הכל. לחלוף במסדרונות על פני אותם המבטים החסרי הבעה האלה, ולגלות שנהפכתי ללא אחרת מהם. המדדים אצלי בלב הולכים ונחלשים ובקרוב מאוד אהיה אחת שמתפקדת מתחושות בטן ולא מסתכלת לטווח הארוך. הקללות שלהם נכנסים מפה ויוצאים משם וכשאני מגיעה הביתה הכל עולה על גדותיו, ונשארתי כמוהם . נראית כמוהם. מרגישה כמוהם

אז אני אוכל להסביר את כל הרגעים שבהם הייתי מאושרת? כשנסענו ליד אליהו למשחק ליגה נגד עירוני נהריה וזה היה כל כך כיף? לאבד בתוך אלפי אנשים ולהרגיש הכי שלמה בעולם. שום דבר כבר לא יוצא לי, הבינוניות ניצחה גם אותי. אני מרגישה שכל מה שחשבתי בעבר השתנה בהווה. אז אם הכל השתנה פה, אז מה יש פה?

מה נשאר פה? מה אני? תחושת העילאיות של 'לפני המשחק ביד אליהו' ליוותה אותי גם כשקיבלתי את ה-68 באנגלית, וגם יום למחרת כשהכל לא השמיע צליל אבל הלב הרגיש כל תנודה. כל כך התלהבתי מהמשחק הזה, כל כך ציפיתי לו. ברגע שהוא הגיע כל כך התפוצצתי, כל כך נהנתי שידעתי שברגע שזה ייגמר תגיע הנפילה ואיתה השקט........

השקט שלפני הסערה.

היום יש יום הולדת לאחותי, יום הולדת 14. גם אם אני אנסה לכתוב מה שאני מרגישה זה לא ייצא טוב, כי אני זוכרת מה שהוא אמר על עצמו פעם.. שהוא:"אני לא אתן למישהו עצה מתוך חולשה שלי".אז איך אני אנסה לחייך כדי לתת עצה כשאני צפה בחולשות של עצמי? אני מרגישה כל כך טיפשה, נשבעת. שום תחושה מהרגשות שלי לא נכתבת פה כראוי, ואני מרגישה שאיבדתי חלק ממני. חלק מהרצון שלי לתעד, חלק מהתעוזה שלי.

אני מפחדת שנהייתי שקופה מול המראה, שכבר שום דבר לא יפתיע, אני לגמרי שקופה. הכל עובר דרכי והולך למקום אחר. שום דבר לא נתפס ברשת שלי, שום תחושה לא משלימה את הכתיבה שלי. חסר לי פה משהו, חסר לי משהו בפנים.

זה כבר לא יהיה אותו הדבר, זה לעולם לא יחזור.

אני לעולם לא אחזור לשבת ולהיכנס לעולמות ולצאת מעולמות בשעה אחת, אני לעולם לא אשוב להכיר דמויות ולפתח אותן, לעולם לא אזכה לראות אותן נושמות עם המילים שלי. אזכה לפתח את הדרמטיות שבי בלי הרגש, לא לערב שום תחושה עבה ולחוש את הקור שפעם היה כל כך זר לי נכנס לי לעצמות ולוירידים וזורם משם היישר ללב ומקרר אותו.

כשישבתי ליד המגרש בחוץ, החברות לא רצו לצאת כי היה קר ואני הקשבתי לצלילים האלה, ללבד הזה.. ישבתי שם והקור חדר לי דרך העצמות, והמסכות ירדו,ורק שם גיליתי כמה אני אוהבת את הקור. הוא גלוי כל כך, הוא לא מתחבא מאחוריי שום צל, הוא לא כמו קללה שנאמרת רק לשם האמירה, הוא שם כי הוא שם, במלוא עוצמתו, מין אמירה של.. אם זה אני בא- אם תרצו, אם אני ארצה ואם לא. תצטרכו להתגבר עליי, להתלבש כדי לא להרגיש אותי, ולהישאר כל הזמן מאחוריי, אף פעם לא לצאת אליי בפנים גלויות ובעניים נוצצות. אני יצאתי אליו ככה, עם השקט שלי והאוזניות שלי, ושמעתי רגע אחר.

"אין לי מקוריות במשחק שלי, אני פשוט לא יצירתית" מילמלתי בשקט, והרגשתי איך אני נבלעת בתוך המילים האלה, באישיות הזאת שיצרתי לעצמי. פעם היצירתיות נטפה ממני כמו שוקולד ביום של שרב, והיום אני צריכה לטחון את הטיפות האחרונות שנשארנו ולהסתפק בשאריות שיצרתי אז, שם. ומה בכלל היה שם? מה שונה מעכשיו? האימון היה אחד המוצלחים שלי, סוף סוף הראיתי קצת אישיות וקצת כוח, שתראו שאיתי לא תתעסקו- כי ככה אני. תתחילו איתי ותגמרו במקום אחר, הביטחון שלי ירמוס אתכם במבט אחד, ירמוס אתכן. על תתעסקו בשאלה האם אני זוכרת או שוכחת, הכל מתגמד ואיני בעצם זוכרת דבר.. רק הרגע הוא זה שמשנה. ברגע, אם תיהיו שם אני אהיה פה, עם הראש בקיר והכי חזק שאני אוכל. אני אמשיך לרוץ את הסיבובים שאתן הפסקתן ואני אמשיך את כל החימום, שכיבות הבטן והסמיכה רק כי אתן ויתרתן. אני אתעלה ואתיש את עצמי, רק כדי לקום אחריכן ולדעת שעשיתי את זה טוב, כמו שהתבקש ממני. אני אשקיע את הכל ואז אני אשמע מהצד...: "את מתאמנת על זה בבית?".בין לבין אני אפלוט שכן, מפעם לפעם ואז אני אשמע סיסמאות שהרשתי לעצמי להמציא אז.. כמו... "אני פשוט לא יודעת לעשות את זה", אני נזכרת איך הייתי פתטית פעם כשהסתכלתי על השמיניות בפה פעור ואמרתי שבחיים לא אצליח לעשות את זה, ככה אתן רואות את השמיניות שאני עושה עכשיו. למה אני מרגישה שאני מקדימה אתכן? האם אני אוהבת להרגיש חכמה יותר? טובה יותר, משקיעה יותר?

אני מפחדת מהפער הזה, אני מפחדת מהלבד הזה, ואני יוצרת אותו.

אני אוהבת להיות ה'אמא', אני אוהבת להיות זו שתישענו עליה כשקשה, אבל רק על תקחו לי את הקרקע מתחת לרגליים, את הכנפיים ואת הזכות שלי לדימיון. לפרוס מצע של יצירתיות לכולנו.... וזה עצוב כשאני אומרת את זה ככה.

אתמול ראיתי 'המאמן קרטר' ורציתי להרגיש את המשפחה הזאת שהוא הרגיש עם הקבוצת כדורסל שלו, שהתחיל איתם מאפס ועלה איתם מעבר לכל דימיון רק כי הלך אחרי הדברים שהוא האמין בהם, לא התפשר על הפשרות של האחרים והאחרות ותיפס גבוה כי היה לו חזון אי שם למעלה...

אני באמת רוצה ליצור את המקום הרך הזה, אבל כדורסל בשבילי זה לא כדורסל בשביל אחרות. יש פה פער ,

ואין לי כוח או משאבים ליצור פה מציאות אחרת, כי אני עסוקה בעיסוקים שלא מועילים בכלום.

למדתי במשך 4 ימים למבחן בהיסטוריה, כשבכל יום בערך 5 שעות התכוננות והרגשתי איך מרגע לרגע אני יוצאת חזקה יותר, מגיעה למבחן בטוחה מפה ועד הרצליה ויוצאת משם עם ראש מורם. למבחן בלשון הגעתי הכי בטוחה שיש, התכוננתי על כל הספר אחרי שלמדתי לפחות חצי מהחומר לבד, כי הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה. אחר כך התברר לי שקיבלתי 81 בלשון, ולמרות שרוב הכיתה נכשלה משהו ברמת ההתכוננות שלי ובהליכה שלי כנגד כל החומר הזה שנזרק אליי במהירות האור הוא זה שגורם לציון הזה להיות רק 81 ולא 100. אבל טעויות כמו טעויות אני חייבת לבצע, וכמו שכתבתי למורה שלי במבחן למדעי החברה, במשוב שהיא ביקשה שנגיש לאחר המבחן..."הציון לא חשוב לי כמו שחשוב לי לדעת במה צדקתי ובמה טעיתי".

בחדר פה הכל סמטוחה, בלאגן שלם. שום שורש אצלי לא מחזיק מעמד יותר משבוע והבלאגן שלי רק מתחיל להצטבר ולהצטבר ולהיעשות לא ברור מרגע לרגע... אני מתחילה לאבד את עצמי בשאלות ובציפיות למשהו גדול שנמצא אצל מישהו או מישהי אחר\ת שם מעבר לאופק..

לפעמים, כשאני באמת לא מבינה מה האהבה תמצא בי כשתגיע, או שאיני יודעת מה ימצא בי אותו החבר שיגיע באיזה שהוא שלב בחיים שלי.. אני נזכרת באנשים האחרים שאני מכירה שמשום מקום גילו אהבה, והאהבה גילתה אותם. משם צומחות לי הציפיות, ומתגבשות לי התקוות, והחשש שלי שאיני מספיק טובה ממשיך לרדוף אותי, למרות שאני יודעת שבחיים אני תמיד אדע מה אני שווה.

אני כבר באמת לא יודעת פה כלום, ומרגישה יותר מידי.

ומידי פעם, כשיש אוויר לנשימה.. אני צריכה לחייך, כי היום יום הולדת 14 לאחותי ומחר היא חוגגת מסיבת פיג'מות.

ומחר אני נכנסת לסופשבוע ולאחריו לשבוע עמוס בדברים שהכי לא טובים לי עכשיו..

שקט.

{זו תמונה שלא עברה אפילו עריכה קלה, אפילו לא הקטנה. היא הכל בשבילי כשהיא ככה} .