ההיגיון של הלב

יש לי הרגשה שאם זה לא יהיה עכשיו, זה יימרח לכל השבוע.

אז מכבי ביום שני, ההתרגשות שלי כבר עולה על כל המחסומים שהצבתי לעצמי ואני מתרכזת כמעט רק ביום הזה. יש לי הרגשה שאחרי המשחק הזה תיהיה לי נפילת מתח ופתאום לא אמצא במה להתעסק ובמה להעסיק את מוחי הקטן..

אחרי כל המבחנים האלה של היסטוריה ולשון אני נושמת נשימה עמוקה ומאוד גאה בעצמי שעברתי את שני אלה בהצלחה {בתקווה שגם הציון ייראה ככה}.לפי ההרגשה שלי אלו הולכים להיות ציונים טובים שמגיעים לי על כל ההשקעה האינסופית שהשקעתי {שעות על גבי שעות של התכוננויות, שינון החומר, דיבורים לעצמי ועוד שלל אטרקציות} . הייתה לי הרגשה מאוד משונה לפני המבחנים האלה ששכחתי איך ללמוד, ניסיתי את כל השיטות שאני מכירה ובסוף הגעתי למבחן כשאני מרגישה בטוחה יותר מתמיד.

הביטחון העצמי גובר ומתחלש, מין מעגל ספירלי שאינו נגמר ואני מנסה לשאוב השראה וכוח מבני ובנות האדם הטובים והטובות שנמצאים ונמצאות סביבי. לפעמים נחמד להוריד את מעיל האגו מעליי ולהפנות אוזן קשבת ואפילו שתיים לטוב שמסביבי.

הכתיבה שלי השתנתה פלאים וקשה לי להרגיש שוב טוב איתה, ושוב למצוא לה את הזמן בין כל המטלות האלה, אבל קשה לי בלעדיה יותר מאשר אני מתוסכלת מהקרב שלנו על המוזה ההשראה ושאר הבולשיט.

בעיקרון כשטוב לא צריך לכתוב יותר מידי, לפני שצריך ללכת להתאמן במשהו אחר או להיות במהות ב-100% או לפחות ב-99%, רק כי אני לא סובלת "שלמות".

אז לצחוק מידי פעם, לצלם רק כשיש את ההזדמנות לנשום עמוק, לאכול קצת דוריטוס, להרגיש כמו בהריון כי אני כל הזמן רעבה {דאמ, זה באמת מוזר } ולהנות מהחורף הלא קריר הזה.

לפעמים באמת אין לי מושג למה לא קר לי אף פעם.. בחייאת, אולי יש לי עור של פילה?  {זה יכול להסביר הרבה דברים}.

אני באמת מרגישה קצת אבודה מבחינת עבודה, והפרנסה בכלל לא בשמיים. אבל יש יום הולדת לאחותי ביום חמישי, ומכבי ביום שני ואלו סיבות מעולות להשאיר את החיוך במקום שבו הוא מרגיש הכי טבעי בעולם.

בין כל התוהו ובוהו הזה אני גם מצליחה לקרוא את 'אם יש גן עדן' ולצחוק על העובדה שיש מחר בוחן לשל"ח והריפרוף שלי אפילו לא נחשב לקריאה.

הכל פה מצחיק ומשעשע, ומחר יש מבחן בלשון על הריצה המטופשת ולקום מוקדם אף פעם לא היה הצד החזק שלי ובכל זאת.. מחר יום חדש. וראיתי הופעה של שלמה ארצי ושלום חנוך ב-VOD שנקראת 'התחדשות' מ-2005\2006 שעשתה לי טוב, ובאמת שקצת פה וקצת שם ואני בסדר גמור.

לפעמים אני מודה על זה שיש לי את הכדורסל ומתחילה לתהות איך החיים שלי היו ריקניים בלעדיו, בלעדי הקבוצה שלי והמאמן, ובלעדי כל הימים הטובים והרעים שאני מעבירה על המגרש. לפעמים זה מה שימשוך אותי הכי נמוך, והדבר הזה שיוכל להקפיץ אותי לשמיים בשנייה. החיוך שלי והעצב שלי, הדמעה והגאווה.

אלו דברים שאי אפשר לקחת אותם, אי אפשר לגנוב. הם שלי ומלווים אותי לכל מקום ואני באמת מודה על כל זה.

גם על המשפחה הנהדרת שלי, שאני מתגעגעת אליה {אל המשפחה המורחבת כמובן}.

מעדיפה להתעסק בעיקר, במה שיש ולא במה שאין לי, להשאיר את הסיסמאות של 'אם לא נצא לא יהיה' ולהפסיק להתבגר לרגע.

אז יאאאלה בלאגן, יום שבת אוטוטו נגמר.