ההיגיון של הלב

להרגיש רדופה על ידי עצמי זו ההרגשה שבה אני הכי נאבקת לאחרונה, מילא להימשך על ידי מישהו.. אבל להימשך על ידי?

מין תחושה תמידית שהכל פה שברירי ועוד שניה אפתח את הקופסא שעליה כתוב 'חני', אתבונן פנימה ואמצא ריק. כי הרי מה יש שם באמת.??

אביו של המאמן שלי נפטר וביום שלישי נאצלנו לצאת בלעדיו למשחק בפסגת זאב. הפסדנו 25-33 במשחק מאוד מוזר ומאוד לא ברור. אני רק רוצה לכתוב שהייתה מלחמה פסיכולוגית ושבסופה יצאתי עם שלמה ארצי באוזניים בשלום משם. הגיע איתנו מלווה חמוד בטירוף ואני מצאתי את עצמי נאבדת בתוך עצמי בפעם המי-יודע-כמה.

אני רוצה לקרוע פה את הכל ולצבוע את גוון השמיים בסגול והלוואי שלסבתא עכשיו היו גלגלים, ושהייתי יכולה לעוף קצת ולהיפטר מלשון ולעזוב את הכל ולברוח מפה. שהיה יום בשבוע שהוא רק שלי ושהוא לא תלוי באוויר על קרני הצבי, שאוכל לחתוך את הנשימה בסכין ולעצור את כל העולם על מצב 'השהייה'. רק רגע אחד ואני לא מבקשת יותר, שם אהיה אני.

בין מספרים למספרים, לגאווה ולכישלון איני מוצאת את עצמי ובמלחמה נגד עצמי-אהיה בטוחה שתמיד אצא מפסידה, אם יש בכלל טעם לקחת מטאפורה של ניצחון-הפסד. ויש פה שקט, ומידי פעם מתנגנות פה מנגינות שגם בהן איני מוצאת את עצמי, או לחילופין מתקבעת על צליל אחד ולא מרפה ולא לומדת ומחכה לרגע שאפול גם שם. נמאס לי ממחברות ונמאס לי שנותנים לי השכלה רק כי זה לפאקינג בגרות בעוד חצי שנה ולא כי אני צריכה ללמוד משהו כדי לרכוש ידע.       הכל פה מתמטי ותלוי באוויר על מספרים, מושכים בחוטים עוד קצת, ממהרים במרוץ עוד קצת.. רק כדי בסוף לקבל את ה-60,או ה-70 בבחנים בלשון ואז לשמוע: "חני את לא נראית כמו תמיד, מה יש לך?", כי את רוצה לצעוק ולשבור את עצמך מבפנים על זה שהמספרים לא מבינים כלום מהנוסחא המתמטית שבלב ושהמורה ממשיכה לבד לרוץ ואני בוחרת מהריצה הזאת כמו איילה מנמר. וששקט פה כמו רעש באוזניים ושנותרתי כבויה מכל המאמצים להוכיח לי שיש בי טיפת חוכמה אישם.

"אני מוצאת את עצמי ב-3 יחידות במתמטיקה עם כל המתומטמים"..

"את יודעת שאם את בסביבה מתומטמת- זה הופך אותך להיות גם מתומטמת",

"את לא מאתגרת את עצמך, את תישארי בגישה הזאת שאם קשה את תעזבי, את קצת כמו עלוקה, אין משהו יותר טוב בחיים האלה עכשיו, אולי אחרי הצבא.. כשתלכי ללמוד, עכשיו את רק נדבקת לכל דבר"

אני עוצרת וחושבת אם כדי באמת שאפילו אתן למחשבות האלה משמעות ובלי לשים לב הן מחלחלות עמוק לתוך החומה הבלתי חדירה שבניתי מסביבי. אז 3 יחידות וזה כל מה שיש, ונמאס לי כבר שיש בעיה מהדבר הזה.

אם זה יתנקם בי בעתיד- אני רוצה לראות שזה יתנקם, בינתיים.. תנו לי לא להרגיש טיפשה, תתני לי לא להרגיש טיפשה.

על תרגישי טיפשה.

כי הרי מה זה משקף את מה שאני באמת? לעבוד כל הזמן על משהו רק כדי שבסוף השנה אעבוד עוד קצת, אקבל ציון ואשכח במהרה את כל הרגעים שהרגשתי מובסת ועל מה? על נוסחא מתמטית? על הנדסה אנליטית?

"אם הייתי רוצה- הייתי מקבלת במתמטיקה 100" אמרתי, והרגשתי איך אני משקרת לעצמי..

אני יודעת שאם אני ארצה הכל פה אפשרי, ול-4 יחידות אני אשבור את הראש ברצפה ואצטער על היום שעברתי לשם, אבל בסוף אני אהיה מאושרת- ואני מעדיפה להשקיע את הלב בדברים שאני אוהבת, זה לא אומר שאני לא מאתגרת את עצמי- כי אם לא הייתי מאתגרת את עצמי- לא הייתי בהקבצת ביולוגיה {שאיני אוהבת בכלל}.

ה-3 יחידות האלה לא משקפות את חני בכלל, וכל התעודה שלי לא משקפת ולא תשקף את חני בכלל, המספרים האלה מעולם לא היוו לי מטרה להשיג, מטרה לשאוף אליה!!!!! אני שואפת לדעת את החומר, אני שואפת ללמוד דבר חדש בכל יום, אני שואפת לזכור את החומר גם אחרי שייגמרו המספרים ותיחתם התעודה.

אז תלכו לעזאזל כולכם וכולכן,

אני רק רוצה להניח את הראש על הכרית ולעביר ערוץ בטלויזיה ולדעת שזה לא הסרט שאני נמצאת בו.

האצבעות שלי מתקתקות על המקלדת ומתקררות בזאת אחר זאת, השיעורים נערמים לי על הרצפה והכל פה זרוק לכל עבר-כמעט כמו בלב ואם היה לי כוח לעשות סדר שם, היה סדר גם פה..

חברה חומרית או לא, בחורה חומרית או לא- עוד לא מצאתי את האהבה האמיתית שתגרום לי לשבת על התחת.

כרגע, זה רק בשביל להוציא ציון טוב, ושם איני מוצלחת במיוחד. רק המורה לתנ"ך גורם לי להישאר שפויה ולתלות תקוות שיש מורים ומורות שאוהבים ואוהבות את המקצוע שהם\הן מלמדים\מלמדות.

"כשאת כועסת את נראית כמו לביאה שמסתערת על הטרף שלה"

ואם תסתכלו לי בעניים לא תראו שום כעס, תרגישו את העלבון.

"I'll try to fix you"..

cold play.