החלטתי להחליף עיצוב ולהפתיע אפילו את עצמי. מין הקדמה לחורף, כשאנחנו רגל אחת בחוץ ואחת בפנים בתוך כל הרוחות האלה וקשה להגיד שאותן התחושות לא משפיעות עליי ועל מצב הרוח.
"יום עסל יום בסל?" אני זוכרת באחד משיעורי ספרות של כיתה ט', המורה החליטה ללמד אותנו מילים חדשות. זה התחיל ככה ונגמר אחרת לגמרי, וכרגע המשמעות של המשפט הזה מתפרסת על כל חיי.
הן. אני לפעמים שואלת מי הן ומה אני ואיך הדינמיקה המשותפת צריכה להוביל אותנו לדרך של 'חברות', פעם זה ככה ופעם ככה.. בלי שום יציבות משמעותית- דרכה איני אוהבת לעבור בכלל. יום אחד את מרגישה עטופה מכל עבר וביום לאחר מכן את בכלל לא מבינה אם אכפת להן מהדברים שאכפת לי מהם.
וזה מעגל שלא נגמר, צעד אחד, צעד קדימה, אחורה, לצדדים.. בלי שום התקדמות. אלו בהחלט קשרים שלא הולכים לשום מקום ושמוצאם ובסיסם הוא רק כי הכרחנו את עצמנו להיאחז במשהו שאין לו שורש מלכתחילה.
אני מרגישה שאתן לא סומכות עליי, שאתן לא מעריכות אותי מספיק, שאיני חשובה לכן. איני סובלת להיות נתונה במצב הזה.. שהייתי נתונה לו פעמים כה רבות. אמנם עכשיו זה לא כמו בעבר, הרבה פחות גרוע, הרבה פחות תוקפנות, אבל מידי פעם צצה לה ההתנהגות שקיוויתי שתחלוף ומהר מאוד את מוצאת את עצמך מתנגשת בחייהן של אחרות במקום להוות מקום מפלט. איני סובלת להיות אחת כזאת, לא סובלת להיות 'סתם' חברה.
את הסתם הזה תמצאו במקום אחר, אצלי יש משמעות לכל דבר ודבר שאני בוחרת להסתכל עליו ולגעת בו, אחרת מה שווה כל המאמץ ההדדי הזה?
חפרתי לעצמי בור ללא מוצא שסביר להניח שייעלם בעוד יום יומיים כשהכל יחזור לשיגרה, אבל בין לבין יש דברים שמוציאים אותי מאיזון. את, על תשכחי שגם לי יש ערכים ושלפעמים לא הכל סובב במרובע חדגוני.
האמת שקצת נטשתי את ההסברים והתחלתי לזרום עם הקשרים האלה לאן שלא ייקחו אותי.. מי שלא מעוניינת בחברתי כחברה, ובמה שיש לי להעניק- שיהיה לה לבריאות :)
היום היה לי יום מאוד קשה, אחד הקשים שהיו לי בתקופה האחרונה.. וזה התחיל בערך מאתמול בערב, מסיבה שכמעט ולא יכולה להיות מוגדרת במילים, אבל אני אשתדל. אני קוראת לזה נפילת מתח, פתאום נגמרה החגיגה וצריך להתחיל לנחות בחזרה על הקרקע, והקרקע לא נראת משגשגת. בחיי, שלא!.
שוב פעם מצאתי את עצמי במלחמות עם עצמי על כלום, וניסיתי להרגיש יותר ממה שהיה באמת, כי ככה אני, מלודרמטית. ובכל המלודרמטיות הזאת, משהו נשבר לי שם בלב, קצת. כי כמה אוכל להתאמץ ולהרגיש שאני שולטת בחומר בלשון כמעט בצורה של 100 ואז לקבל את חלקיק הדף הזה ולראות שכל מה שחשבתי שאקבל נהפכו ל-71 שלא מחזיק משום דבר. בחיי שלא, מין תוצאת ביניים שלא משנה כלום לא למעלה ולא למטה, אפילו לא לפוטנציאל של שניהם. אני קצת מתייאשת מעצמי, כי נמאס לי כבר מהבנוניות שתוקפת אותי.. מהתחושות האלה שלא משנה כמה אשקיע ואקרע את התחת, אני בסוף את ה-70 החסר חיים, אקבל. ואז לראות מהצד ולהשוואות במצח נחושה לאחר שבכלל לא יושב על שום דבר ולא משקיע רבעית ממה שאני משקיעה מקבל את ה-91 המכובד ביותר שלו.. וזה שובר את הלב, לא משנה איזו מסכה אשים ואיזו הרגשה אדחס לתוך הלב, קיבלתי את הדמעות הראשונות בתקופה הזאת.. והן היו קשות ותקועות עמוק בגרון.
הדודים שלי חוזרים ל-3,4 ימים! ואני כל כך מתרגשת, כל כך הרבה זמן לא ראינו אותם.. משהו כמו חצי שנה, אפילו יותר. אלו הדודים שכל שבועיים ראיתי, שכל כך אהבתי. הילדים המתוקים שלהם, הבני דודים הקטנים שלי. מחר אני אראה את כל המשפחה ואין יותר מתרגשת ממני ברגע זה.
אז מסתבר שאני לא יוצאת לשום הופעת סטנד-אפ היום, כי חשבתי שהמשפחה נוחתת, אבל הם נוחתים ב- 3 בבוקר ורק לפני שעה נודע לי.. וזה היה כבר מאוחר מידי לקחת כרטיסים, אז הלכה לה מסיבה ו-30 ש"ח שבמילא לא רציתי להוציא.. אבל זה יופייי די. אפילו את החדר לא הספקתי לסדר, וביום שני מבחן ועוד מבחן והשליטה שלי בחומר והשליטה שלי בחיי- היא כרגע בינונית ומטה.
אני נלחמת בעצמי וביצר הביקורתי שלי ומשאירה את הרגלים בקרקע ומבקשת מהלב שיילך לחפש משהו טוב במקום אחר.. כי אולי יש מקום כזה, איפשהו שם באופק. כי אופטימיות יש לי בשפע, אבל לפעמים זאת דווקא היא שלא משאירה לי מקום לנשום.
ושנה חדשה.. וכנראה והאמת שלא ממש מעניין אותי, שנחגוג אותה בישפרו, באיזה באולינג\סנוקר או משהו. חבר אין, אבל באמת שלמי אכפת.. ואם כבר נצא לאנשהו כולן כל כך יתבאסו מזה שאין מסיבה "מגניבה" בטירוף ללכת אליה וכאילו כביכול נאלצנו להתפשר על ישפרו. מצידי שלא תבואו עם תחושה כזאת ותשאירו לי את ישפרו ואת הגלידה עם הוניל-עוגיות, רק על תעשו לאף אחד או אחת טובה. תבואו - ותבואו להנות. זה מה שחשוב. שנה חדשה, זה לווא דווקא חבר חדש.. וזה לווא דווקא איזה שיר טראנס מגניב יהיה היום במסיבה, בשבילי זה בעיקר אנחנו. עוד שנה שנצטרך לעבור בצורה הטובה ביותר, ביחד לחוד.. אבל המשמעות תיהיה קיימת.
וזה מעייף שרק אני באה בתחושה כזאת וכל אחת מתחילה להסביר למה לא כדאי ישפרו ולמה פאקינג אין מסיבה ובכלל למי אכפת? לרקוד קצת, להריח את העשן סיגריות ולהיות מוקפת באנשים שלא שווים כלום? זה לא מגיע לי, בטח לא בשנה החדשה. בטח לא עכשיו.
אבל כמו שאני מבינה, אני די לבד במערכה.. קצת מצלמה פה ושם, עם החתולות המתוקות שלי והמשפחה המקסימה שלי.. אני עוד אכבוש את העולם. ובנימה ריאלית יותר, לפחות את השנה החדשה...
להשאיר קצת את הבנוניות מאחורה, לפרוש כנפיים ולהעיז- זה שם המשחק. לא לפחד לטעות, לא לפחד לעשות צחוק מעצמי, ולהיות הכי אמיתית בעולם.
"חני, למה את כזאת ילדותית?" מישהי אמרה לי, באיזה אימון כדורסל.. או משהו בסיגנון של עיקום גבה ושרבוב שפתיים, ואני פוצחת בשירה הקבועה שלי, עושה צחוק מעצמי ומרגישה הכי אני בעולם. אז יאאלה קחו MONDAY {שאגב, זו הפרסומת הכי מעצבנת שנתקלתי בה בתקופה האחרונה, הילד הזה פשוט בלתי נסבל 
} או דווקא לא, קחו את עצמכם\ן איתכם\ן. לחיות, להנות.. לנצל. להיות אמיתית\אמיתי הכי שאפשר.
לא לשכוח את עצמך שם באופק, להיות במהות תמידית.
אוהבת, ובברכת שנה חדשה.. שתגיע בטח עוד כמה ימים שוב,
אני מאחלת סופשבוע רגוע, עם המון שוקולד טעים-טעים ולעזאזל עם הקלוריות. אוהבת 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
