ההיגיון של הלב

לפעמים, ע"פ שזה רק לפעמים, לא צריך להגיד הרבה בכדי להגיד הרבה, לפעמים השתיקה יפה.

אז עם משפט פתיחה כמו זה, אני אחרוג מהקיבעון שלי ואספר שבזמן האחרון אני זורמת יופי לצד החיים ושהם סוחפים איתי איתם.. לאיזה מקום יש לשאול? מקום שבו נוכל לחיות בדו-קיום של ממש, בו אוכל לחיות בכבוד ולהנות ובמקום שבו החיים יוכלו. זה לצד זו. זו לצד זה. במין הרמוניה שהיא בהחלט שמיימית אבל מובהקת כמו סומנה במרקר. לזרום עם החיים, זה לווא דווקא ללכת אחריהם בלי היסוסים עם עניים עצומות וידיים מאחורי הגב, אלא פשוט לתת לדברים לזרום בדרכם שלהם... ולהפיק מכל אלו את המיטב. כשאני מתחילה לחשוב על זה, לא רע מידי להרפות ולתת לדברים להיסחף בזמן שלהם, כי אני בטוחה שגם אני צריכה להיסחף קצת בקצב משלי.

אז עם הרבה פחות מידי כתיבה פה, אני משתוקקת לחזור בוהקת מתמיד אבל אני לא מצליחה להציל את המילים שלי מעצמי והחלטתי לתת לזרימה לעשות את שלה גם פה. כל כך הרבה זמן אני רודפת אחרי 'מוזה' ושאיפות לפוסטים מהעבר, במקום להתמקד בעתיד. בדיוק עכשיו שמעתי את בלותנטל {שחקן כדורסל} אומר באחד מהראיונות שלו, שהטיפ שהוא מציע זהו טיפ מיוחד- "אם זרקת והחטאת, תתמקד\י בזריקה הבאה. תשכח\י את הזריקה הישנה ותחיי את הזריקה הנוכחית". הוא אמנם שייך את הזריקות לסל, אבל אני שייכתי את הזריקות לחיים.

לפעמים צריך באמת להניח לעבר ולתת לעתיד לפרוח בהווה.. לרגע לאפשר לשכוח, להתמקד במה שחשוב באמת.. אפילו אם ניסינו ולא הצלחנו, להמשיך לנסות ולהתמקד בזריקה הבאה, במעגל הבא, בצעד הזה שנצעד.

         "פותחים לך דלתות כולם, מדברים בנימוס.

                      אתה יושב ומצטלם, ממש כמו סמל הצלחה... 

                                           אתה חושב שהעולם מונח כאן לכיסך...

                                                             כי ככלות הכל והתמונה, מישהו יכול לשאול בלי כוונה..

                                                                       מתי בפעם האחרונה.. עשית משהו בשביל מישהו?"

יזהר אשדות, ככלות הכל והתמונה.

היום היה המשחק התשיעי בליגה. נגד רחובות בבית, כשמאזננו  6 בליגה.

התייצבנו ב-6 באולם ברעות עם הרבה מצב-רוח, עם הרבה רוח במפרשים. נפגשנו עם הבנות, והיה קצת מלהיב מהרגיל. שינסנו מותניים, האור נדלק במצלמה, והנה.. התחיל המשחק. אני עליתי כרכזת .

הרבע הראשון היה קצת מגומגם, למרות שהצלחנו לשמור על עצמנו. פחות מידי ריבאונדים בהגנה, ריבאונדים בהתקפה אבל השכל אמר שהכל יהיה בסדר.. הלב היה קצת מתוסכל.

לא הצלחתי כמעט לבצע שום דבר ממה שרציתי לבצע, אבל החלטתי להיות שם בשביל הקבוצה.. לפני שאני חושבת על עצמי. הרבע הראשון לא נפתח טוב בשבילי, הגמגום התבטא גם על המגרש.. וקשה לי שהחולשות שלי מופרשות בצורה כל כך בוטה על השולחן. אבל קמתי, כי צריך להמשיך הלאה. הרבע הראשון נגמר בתוצאה של 11-11. ברבע השני הכל השתנה. עלו יעל, עדן ושיר ושינו את המומנטום לפשוט מטורף.  גם חן הגיעה כמו סערה וחטפה ושמרה והיה באמת תענוג לראות את זה קצת מהמגרש, וקצת מהספסל. המצלמה המשיכה לעבוד ולתעד ומידי פעם נזכרתי בקיומה. הגיעו קצת אנשים בקהל, עודדו בקולות של מלחמה ;) והיה באמת רבע נפלא-נפלא. המטפרצות המשיכו כתוצאה מכדורים חוזרים בהגנה ובהתקפה והייתה הרבה לחימה בעניים וזה מה שהיה יפה. כל אחת התעלתה על עצמה וביחד הצלחנו לסגור רבע יפה מאוד.. שהוא כרגע בלי תוצאה. כי אני מתבגרת ומתחילה לשכוח.

הרבע השלישי המשיך במגמת עלייה, הצלחנו לבצע את מה שיאיר ביקש, שיחקנו התקפות יפות וזורמות וכל בת הצליחה לגעת בכדור ולהשפיע על המהלך במשחק. זה היה באמת תענוג. פתאום הכדור זורם במהירות מיד ליד עד שמגיע לסל קל. זו הייתה הפעם הראשונה שממש ראיתי כמה השתפרנו. אני בטוחה שכולן ראו, כי אי אפשר היה להסתיר את זה.. או להתעלם מזה .

השופט היה אותו שופט עם פרצוף הצנון, אבל הפעם ייחסתי לו יותר כבוד, כי אמנם בתור שופט, וזה רק בתור שופט- הוא שופט טוב מאוד. הבן אדם לא קשור בכלל.  הייתה להם 8 טובה,6 טובה וחסימות.. ובין לבין מישהי אחת או אחרת קיבלה כדור וניסתה לעשות משהו איתו. פעם הצליח, פעם לא.. לטובתנו ייאמר שמהרבע השני התחלנו לשמור הגנה רצחנית. החטיפות הגיעו במהירות ואני חייבת לציין את יעל שהייתה פשוט נפלאה עם 19 נקודות. גם עדן הייתה פשוט מדהימה, חן הצליחה לחדור במהירות וביכולת מופלאה של זריזות רגליים, רונקי שמרה מעולה {למרות שלא הצליחה להיות הרבה על המגרש}, אסתי השתפרה וחטפה ריבאונדים מעולים מתחת לסל והצליחה להשתפר בעונשין פלאים, אני גיליתי שיש לי SIS {מהקיצור של SISTER} בשם יעלה וכל המשחק צחקנו אחת על השניה, אלה הצליחה סוף סוף לבטא את עצמה על המגרש עם סלים מעולים כמו שהיא יודעת, ענת מפתיעה כל פעם מחדש בקליעות שלה, שיר הייתה פשוט מדהימה, עמית הצליחה לבסס את מעמדה מתחת לסל והצליחה לייצר דברים טובים מכלום, טל הצליחה לקלוע סל מעולה+ריבאונד, ואני עשיתי כמיטב יכולתי.

היה ערב מדהים,שנגמר בתוצאה של 67-48 לנו. סוף סוף ניצחון, ואלו מהנצחונות שהזוהר שלהן מגיע עד לעדשה של המצלמה שלי ומעבר.. עד לחיוך. של כולנו.

פויי, אנחת עייפות נחתה עליי.

פתאום צריך 45 שעות מחויבות אישית ולא 60 ואני מגלה כמה שלאט לאט מתחיל להיות פה קצת צבוע, מתומרן וחומרי. הלימודים בעצם הולכים כמו שצריך, אני לומדת, בין לבין מספיקה לקרוא ספרים ומתכוננת למבחנים הקרבים והבאים. היום היה לנו דיון מצחיק בכיתה, שדנו על טיול של"ח למזגדים וכנסיות. היו לנו כמה ילדים בכיתה שקמו ואמרו שלא מתאים להם, שזה לא נראה להם, זה נוגד את הדת שלהם, הם בשום פנים ואופן לא מסוגלים להיכנס לשם. אני יושבת ושוברת את הראש, והדבר היחידי שאני עוד יכולה להגיד זה מה שהמאמן שלי אמר פעם לאסתי.. וזה: "אסתי, את רואה את הבור מתחתייך?"

"הא? איזה בור?"...

"תסתכלי, את חופרת".

בנינו לנו בור חפירות ממש מתחת לשולחנות והיה דיון פורה ומצחיק שמתוכו הסקנו כמה מסקנות-

1). הכיתה שלנו משעשעת בטירוף.

2). שיעשו אלה מה שבא להם, שלא יהיו מוכנים לכבד את הדתות האחרות ושיהיו מקובעים בתוך עצמם.

3). באמת עדיף שלא יהיו בטיול, כך אהנה יותר ואהיה שפויה קצת יותר.

ועם כל השטויות של 21:36 בערב, קיבלתי 82 בבוחן באנגלית, צריכה לקבל בוחן באנגלית, יותר מידי עסוקה במבחן באנגלית שיהיה, כרגע קוראת את 'אם יש גן עדן' של רון לשם, מעריכה שבקרוב הלשון ישבור אותי ויחתוך אותי לקוביות קטנות, לבת דודתי מעייני היה יום הולדת שנתיים והיה פשוט מרגש ומקסים יותר מידי.. כמעט פחות ממה שיכלתי להכיל. כל כך הרבה מתיקות וחמימות היו ביום הזה, סוף סוף עודדי חזר לעצמו ואורנה שבה לחייך, והשמחה נכנסה ללב שלי עמוק עמוק באותו היום.. שכבר לא הבנתי איך שכחתי מה זה חיוך של יום הולדת.

אבא עובד ונהנה מכל רגע בקורס שלו למנהיגות אור, אמא התחילה הליכות ומרגישה יותר טוב ורונקי סוף סוף הצליחה לשים עדשות.

ובנימה אופטימית פלוס פלוס פלוס הזאת, שיהיה לילה טוב..

ואנסה להבטיח שאשוב בזמן הקרוב.

מחר עם 3 שעות מחויבות, יום שבת בערב בייביסיטר, בראשון גם אחד, עברתי בייביסיטר מ-10 בלילה עד 1:30, והעולם פשוט מחייך לי.

הא? אני אוכלת את כל זה בלי מלח, וטעים לי פה.