ההיגיון של הלב

משתוקקת למילים שיוכלו למלא בדיוק את החיוכים שלי ולהחליף את הבעות פניי.

אני רודפת אחרי ההרגשה האינסופית שבחווית הכתיבה ומרגישה שאני נפרדת ממנה כל פעם מחדש. כל פרידה היא כואבת, משאירה טעם מר בפה.. תהיות כמו למה הלכת ומתי תחזרי? הלב מרגיש כמו במשחק יו-יו שאין בו ניצחון והפסד.. והזמן עומד מלכת עד שישבר במילא. אולי אני מחכה לשבירה הזאת, כדי שאוכל לחזור לאיזשהו מסלול. מידי פעם אני שומעת הפרעות ובלית ברירה חוזרת לכאן, כמו כל רגע פה. אני כותבת ומרגישה מחויבת, כי כבר הרבה יותר מידי זמן שאיני שומעת את צלצולי הגאולה אחרי שאני כותבת משהו, או את הגאווה העצומה שבמילים שלי. בדרך כלל אני מעדיפה להשאיר את הניתוחים בצד ולהישאר ככזאת שנותנת לחיים להתקיים, אבל עכשיו אני מרגישה שהניתוח הוא הכרחי לשפיות שלי- למה איני כותבת, למה איני מצליחה? הרי תקופות נתונות להיות תקופות קצרות ולא ממושכות, וכאב הכתיבה הזה רק הולך ומתעצם.

אני מרגישה יותר מתעדת מאחת שחווה, יותר חושבת מאשר מרגישה. וממתי נהייתי כזאת?

ושלא תעיזו לחשוב שאני לא מאושרת, כי אין ולו חלק אחד בגופי שלא מאושר. אני מרגישה חזקה מאי-פעם, אפילו בטוחה בעצמי יותר מאי-פעם. סוף סוף הבהירות מתחילה להתפשט בכל חלקי גופי והלימודים לא מפריעים כלל לזרימה שלי. הזמן מוצא לעצמו ביטויים אחרים, וכבר מזמן שלא באמת הייתי בחצר פה, מחוץ לחלון, ולא ביקרתי את הלק הסגול שלי ולא הרגשתי את מה שהרגשתי בעבר, אבל ההווה לא פחות משמח, לפחות בשבילי.

כי מה זה לגמור בשעה 3 בית ספר, לרוץ למחויבות אישית ואז ישר לאימון, הביתה, לאכול ולישון? ואם לא אז לרוץ הביתה, לעשות שיעורים ומשם לאימון ולעוד יום שנגמר כמו ביום שלפניו? המנטרות שלי לפחות בעניי לא היו אף פעם באמת מנטרות, כי הלמידה שלי נעשית כל יום וכל פעם וגם אם העומס התחיל להוציא את שורשיו ואת הבית ספר אני אגמור ב-13 ביולי במקום ב- 20 ביוני.. לא תראו אותי מפסיקה לחייך.

אתמול היה משחק מספר 8 העונה, מול רמלה בחוץ. אנו היינו אמורות להתייצב ב- 18:15 בתחנה, בדיוק בזמן המתאים כדי להגיע בזמן. את החוויות שלי אני אוספת בדרך, לכן הדרך לתחנה הייתה מאוד משמעותית בשבילי, כשאחותי ואני הבנתי שאנו חייבות לקחת אוטובוס לתחנה. אז מהתחנה {עם שלל ציוד ואוכל, כי היה תורנו לכיבוד } האוטובוס נסע בדרכים כאלו ואחרות, ומשם לדרכים כאלו ואחרות ושמנו לב שהאוטובוס מגיע בול למקומות בהן ממוקמים שלוש האימונים שלי. מאוד מעודדות וקצת חוששות האם האוטובוס יגיע לתחנה {כי אמנם היינו ב-2 מקומות שגם בהם האוטובוס של הכדורסל אוסף אותנו, אבל העדפנו להישאר בתחנה שלנו, כי מטוב לא נפרדים-לא?} שאנחנו צריכות לעצור בה הוא אכן עצר. אז פגשנו את כל הבנות, התקרננו והתחממנו אחת מהשניה וצחקנו על כל דבר אפשרי. אז אסף אותנו האוטובוס ישר למשחק ובדרך קצת בדיחות וקצת נוסטלגיות והגענו לאולם שאותו אני לא כל כך אוהבת {בילינו בו בשנה שעברה ובפעם הקודמת שהייתי שם הפסדנו בנקודה}. נכנסנו והיה איזה משחק של קטנטנים ואנחנו בצורה מאוד לא נורמלית נכנסנו להם למגרש ומשם לשירותים.

בשירותים פתאום נזכרנו בשיחה שים {הרכזת שהייתה אתנו שעזבה} עשתה לנו, איך היינו אז ואיך אנחנו שונות כיום. בהחלט הרגשנו שאנחנו יכולות לעשות את זה.. אבל דברים כנראה נראו אחרת על המגרש. אני יצאתי מריכוז, וכך גם שאר הבנות {עליתי בחמישיה}. רבע ראשון היה 2-32 בערך לטובתן. נדמה לי שהוא היה הרע ביותר לעונה הזאת.. וזה היה קשה להתחיל ככה, בפתיחה מאוד חלשה. אני לא הצלחתי לעבור את החצי בכדרור, הרגשתי שהחולשה שלי מודגשת בקו נטוי והן רואות את זה ומאוד שמחות לנצל את זה לטובתן, אבל נאלצתי להמשיך בחיוך- אחרת זה לא היה משתפר לשום מקום. הרבע השני התחיל כמעט באותו הדרך, הייתה תחושה שהמשחק נגמר מהר מידי ובורח לנו מהידיים ושהשעון כל הזמן ממשיך לרוץ. נתנו להן לגמור לנו את משחק ההתקפה ופחדנו להעיז בהגנה וככה נראתה המחצית הראשונה, הכי לא מרוכזת שלנו העונה. 

הרבע השלישי היה הרבה יותר טוב. קלענו בו בערך 11 נקודות בעוד הורדנו להן את הנקודות ל-9 נדמה לי. אני הצלחתי לחדור 3 חדירות שנגמרו בעבירה ובעמידה על העונשין עם 2\0 קליעות, ונורא כעסתי על עצמי. אחר כך יעל נכנסה ופתחה מומנטום ריצה, אבל פתחנו פער גדול מידי לצמצם אותו. המחצית השניה נראתה אחרת לגמרי, הצלחנו לתפוס אותן בהגנה, להריץ מתפרצות ולסיים בסלים קלים מתחת לסל .

ובכל זאת, המשחק נגמר בתוצאה קשה של 21-57. הוא באמת נגמר מהר מידי, יותר מידי מהר אם תשאלו כל אחת שהייתה במשחק הזה. השופט היה מעצבן כל כך, ובאיזו כניסה שלי הן עשו עליי פעול {אחרי כל כך הרבה פעמים כאלו} ואני צעקתי כי התעצבנתי, אז הוא פנה אליי ואמר: "עוד פעם אחת את צועקת {וכל הבנות צועקות, זה מה שהיה מצחיק} אני מוציא אותך. אני לא חבר שלך, את יודעת..".. כל כך התעצבנתי עליו, שהייתי חייבת להחזיר לו: "ומזל שכך". ומשם המשכתי בהתעלמות מוחלטת ממנו, למרות שזה היה קשה. אלו מין השופטים האלה שבאים לעבודה שלהם כאילו לא בא להם להגיע, בהרגשה שהלוואי וזה ייגמר כבר ואני אוכל ללכת.. וזה מעצבן כל כך.

בכל אופן, אחר כך הלכנו ללחוץ לבנות את היד, ולהתאגד כולנו ביחד למילות סיום. המאמן אמר שמאז תחילת העונה לא היה משחק אחד שהוא התכוון לזה, אבל היום פשוט לא הגענו למשחק. המחצית השניה הייתה יותר נורמלית אבל לראשונה- פשוט לא הגענו. הריכוז שלנו שאף לאפס ונראנו פשוט לא טוב. הוא אמר שזאת באמת הייתה הפעם הראשונה מאז תחילת העונה, ומאז השנתיים שהוא מכיר אותנו..

והיה כואב כל כך לשמוע, אבל ברור שמפה אנחנו ממשיכות לצמוח, זה הרי ברור.

אני.. אוחח.. עכשיו אני כועסת על עצמי, כי 16:16 עכשיו. יש לי 30 דקות להתארגן לכדורסל, ולסיים את כל השיעורי בית שלי. אלוהים.

שיהיה שבוע נפלא, סופשבוע נפלא. מחר אני יוצאת לתל אביב עם אמא ואחותי, למין שופינג תל אביבי כזה לקניות של בגדים. כל כך חיכיתי לזה, שנצא שלושתינו ביחד, והנה זה מגיע. בערב יש משחק של מכבי נגד ריטאס וינה- שאותו אני אצטרך {כי התחייבתי} לפספס, כי אני הולכת למשחק של הנשים ומסתבר שרוב בנות הקבוצה שלי החליטו גם להגיע, ונעשה בלאגן אמיתי וכיף :). כואב לי להגיד, אבל הזמן שלי נגמר פה, כי יש לי מחויבויות אחרות. הנה הגעתי, במלוא הדרי וכבר זה חייב להיגמר.. אבל לפחות היה לי פה כיף .

אני אוהבת.