ההיגיון של הלב

קצת משונה להופיע פה מאוחר כל כך, כי זה מרגיש אפילו קצת זר. מה זה פתאום? איך נפלה עליי תקופת היובש הנוראית הזאת ואיך ברחתי מהכתיבה?

המחויבות אישית הולכת ותלך יופי. בזמן האחרון התקרבתי מאוד אל הבנות וגם אל תאיר{הנערה שעושה איתי את המחויבות}. יש בינינו קשר, האמא קנתה לנו מתנות ואפילו הלכנו לסרט עם הבנות ביום רביעי. אני מרגישה שזה הולך בכיוון הנכון ואני סוגרת 15 וחצי שעות של התנדבות. זה מרגיש כמו הדבר הנכון, במקום הנכון ואני פשוט לא יכולה להתעלם מהאופטימיות שמקיפה אותי סביב הנושא הזה של ההתנדבות. אחרי התקופה שכל כך חששתי, קיבלתי את כל החששות לפרצוף עם הרבה ימים טובים שעברו, שבהם התעייפתי, התמוטטתי וחייכתי.

נשארתי שפויה בזכות אותם הרגעים, והם אלה שמחזיקים איתי מעמד. חגגנו חג עם כל השכנים והם הביאו הרבה כיבוד והרבה שמחה.. ישבנו סביב עצמנו בסלון שלנו עם שירים של חג החנוכה ולרגע אחד המהות של החג כירסמה לי את הלב.. כי כמה זמן לא הרגשתי אותה, לא כמו שצריך- לא כמו באמת. לא פלא שהורים מרגישים כל כך מחוברים לחגים כי בשביל ילד או ילדה- חג זה חג- וממשקל של חג ובטח ממשמעות של אחד כזה- אי אפשר להתעלם. וזה כבש אותי, והאדישות שלי נעלמה באותו הרגע... פשוט כלא הייתה.

ואם רק חשבתי שזה ייגמר, הגעתי לשכנים שלי למעלה לעשות להם בייביסיטר על הבת שלהן בעוד הבת האחרת הולכת לחגיגת חנוכה בבית ספר. היה שם משהו מהסרטים. פתאום מצאתי את עצמי פותחת את הדלת לעוד חבר 'מהגן' שלה בשם 'איתי', התיישבתי על הספה וצפיתי בחברים האלה רוקדים לצלילי הפסטיגל עד שהרגליים מאותתות שכואב, עד שהנשמה יוצאת. בחיי, נשבתי בקסמיהם עד הרגע האחרון כשההורים נכנסנו בדלת. זה היה אחד הרגעים המשמעותיים של התקופה האחרונה מבחינתי, לשבת ולצפות בשני הזאטוטים רוקדים כאילו אין מחר לצלילים של הפסטיגל {שבדרך כלל איני אוהבת}, עושים לי מופעים ומבקשים כל רגע: "שלא אנסה את זה בבית, כי זה מסוכן והתכוננו על זה בגן כל הזמן" .

הביקור בתל אביב גם היה משמעותי, כשנסעתי עם אלמוג לתחנה מרכזית-אלנבי-קינג גו'רג-דיזינגוף-עזריאלי והביתה. היה גדול כל כך. הלכנו לתחנה מרכזית, קנינו שטויות כשהרגלנו וגם קצת בורקסים, פגשנו אנשים חמודים כל כך, ראינו כמה שחור יש בדיזינגוף ושברנו את הראש למה אנחנו תמיד מגיעות לתל אביב כשיש מפגש ישרא . אחר כך עצרנו בדיזינגוף, קנינו קצת דיסקים, התיישבנו לנוח בארומה בלי לקנות כלום ומיד ברגל לעזריאלי. שם פגשנו זוג מוכרים חמודים, קנינו מים והמשכנו משם עד שכאבו הרגליים ונאלצנו "בלית ברירה" {} להתיישב ביטבתה. הזמנו ספגטי שמנת-פטריות-מוקרם-מוקרם והיה פשוט תענוג לא נורמלי. בנוסף לכאבי בטן מהספגטי העצום {!!!1 } חזרנו הביתה מאושרות ועייפות.. ובין לבין נזכרתי כמה היציאות האלה חשובות לנו ביחד, כמה זה חשוב שנזכיר לעצמנו מה יש פה, לצאת לרגע מהאוויר של מודיעין לאוויר המלוכלך אך הכל כך נקי שבתל אביב.

"מעניין אם ניהיה חברות עד הצבא, ואז.. יהיה מצחיק אם נצא לתל אביב ביחד, תארי לך את זה".. הוצאתי לאוויר ומיד שתינו נלחצנו. "בטח שניהיה חברות" מחבקות אחת את השניה ונכנסות לסרטים שהימים הקשים שמחכים לנו {כל החטיבה, הבגרויות והצבא} ישכיחו מאתנו את החברות שלנו.

הדיסקים של שלמה ארצי נערמים אצלי בקופסאות וב'שביתה' הזאת הספקתי לקנות 3 דיסקים שלו כולל האוסף של 'חום יולי אוגוסט'. בכנות, אני נהנת מכל רגע וגם מעצם העובדה שהחלטתי שאיני צורבת עוד אף פעם מוסיקה שלו- כי פשוט מגיע לו שאקנה את הדיסקים.

החזרה ללימודים לא הייתה מרגשת במיוחד, אבל משום מה הרגשתי שהייתה משמעותית. דיברנו עם המחנכת על השביתה, ה'ילדים' בכיתה שלי מעולם לא נראו לי מצחיקים כל כך ואפילו החוסר-אונים שלי בנוגע לידע על המגמות היה משעשע גם כן.

בקיצור, כשהכל הולך כמו שצריך, כשאני מגיעה בגישה בדיוק כמו שצריך- הכל מסתדר מעצמו.

אז עם קצת בלאגנים, פחות מידי כתיבה, עם שלל מתל אביב, עם שיכחה מטורפת שהיום החודש ה-12 ולא ה-11 {כי הייתי בטוחה שאנו בחודש שעבר}, בחזרה לתלבושת אחידה, סוף סוף במגמת ביולוגיה {מפחיד, מפתיע ומרגש, אפילו שלא חשבתי שאסתדר עם כל המדע הזה}, עם חתיכת עוגת שוקולד בטעם גן עדן במקרר, יום הולדת ברקע, קצת שלמה ארצי, פחות מצלמה ממה שאני רוצה אבל עם שאיפה ליותר ובעיקר, רגע שהוא כולו סיפורי, דימיוני.. ועם מחויבות אישית כמה שאצליח שהיא תיהיה משמעותית. 

אני מתחילה לתפוס את הזרימה הזאת,

 מתחילה לעלות בגל ההצלחה הזה,

שכל פעם נופל לי האסימון שאני שולטת בו.

"כמו אז,נתתי לך בחושך טבעת ענקית, כמו אז..

היה עוד יום, חמש בערב, לא זמן אהבה לא זמן בדידות, אני לא מצטער שלא הערת אותי - חלמתי שהכל כמו אז" שלמה ארצי,כמו אז .