ההיגיון של הלב

 כל הזמן אני פה, כדי להתעדכן בתגובות ובכדי להבין כמה שאני אוהבת את המקום הזה כל פעם מחדש ולא מפיקה ממנו את המירב שאני יכולה. אבל לפחות אני יודעת שאני עושה כמיטב יכולתי ורצוני וכרגע זה מספיק ומספק באותן המידות.

אני יודעת שזה פוסט ארוך מאוד, אני לא באמת מצפה שתקראו. זה לא מה שחשוב כרגע.

אני תוהה איך כל פעם אני מגיעה למצב שאיני מצליחה להתיישב לכתוב על המשחק ביום שלישי, וביום חמישי, שישי ושבת אני נאבדת ומכריחה את עצמי להתיישב פה. אני פשוט לא מבינה למה זה נהפך לעול כזה גדול. לכן, גם לא אכפת לי אם תקראו או לא, אני כותבת את זה בשבילי.

הגענו ברבע ל-6 לאולם ברעות, להתייצב למשחק בית מספר 7 נגד אס"א ירושלים, כשמאזננו הוא 4 נצחונות ו-2 הפסדים. קודם כל ובראש ובראשונה היה ברור שלמשחק הזה אנו לא מתייצבות כשוות אל מול הקבוצה הזאת, שכן כבר אנחנו יודעות מהשנה שעברה שהיא קבוצה חזקה עם הרבה הרבה כישרון והמון כוח אצל כל אחת מהשחקניות שברשותה. הפעם גם עלינו בלי ענת, שחולה אבל הגיעה לעודד, וזה היה מקסים מצידה. ואני התחלתי לתהות מה אני הייתי עושה אם אני הייתי במצב שלה- להיות 3 שבועות בלי כדורסל ולבוא לעודד את הבנות, אבל מה שכן- הייתי מרעידה את היציע ואז חוזרת לעודד את השחקניות מהספסל, כי איך אפשר לוותר על שני התפקידים האלה?  אבל מה שכן- טוב שלא הייתי חולה. זו בטח לא חוויה במילים עדינות לא להיות 3 שבועות בלי כדורסל.

הגענו למגרש עם הציוד על כתפינו {היום לפי החלטתן של הבנות אני הבאתי את הכיבוד- בורקסים&קוראסונים ושתיה} ודיברנו קצת עם כל הבנות. אז מיד עלינו לחימום, רצנו קצת, שוב החימום המוכר והאהוב ואז לקלוע מ3 מצבי קליעה.. שיחה עם המאמן ואז מיד לעלות למשחק. למשחק הזה לא הבאתי את המצלמה שלי כי אין לי מושג מה עובר עליה, היא לא מוכנה להעביר את הקטעים למחשב וזה מטריף לי את הדעת. שיהיה.. עכשיו לעניין.

טל החליטה להביא את הוידאו והיא צילמה במקומי והיה נורא מגניב.. לכל אורך המשחק. אפילו לי יצא לשחק עם המצלמה הפיצית והמגניבה ההיא ולתעד רגעים כיפיים.

ועכשיו למשחק.

הכל יותר מידי התערבל לי. בהתחלה לחצנו ידיים {זה היה נורא מוזר, הן לא הסתדרו ללחיצת ידיים אלא פשוט הסתדרנו לקפיצה ואז אנחנו אמרנו 'למה שלא נלחץ ידיים' ואז הן החליטו שוואלה- זה טוב הקטע הזה } וגם לשופט ואז התחיל המשחק בכדור שלהן. הן היו הרבה יותר טובות מאתנו אבל בהתחלה זה לא נראה ממש כמו פער רציני, שמרנו טוב, הרבה ידיים {לצערי עם 2 עברות שלי ושל אלה מוקדמות מהצפוי, מה שהוציא אותי משיווי המשקל לגמרי והתעצבנתי נורא. אבל הייתי חייבת להמשיך למען הקבוצה ולהישאר שפויה בשבילי}, הרבה פעולים שלא נשרקו עלינו. בהתחלה לא היה פער מי יודע מה, אחר כך הוא התחיל לגדול.. בערך במחצית השניה הוא ממש גדל, אבל עד המחצית שיחקנו טוב מבחינתנו. הצלחנו לחדור ולנהל משחק התקפה יחסית שוטף בלי הרבה מעצורים, אמנם המון התקפות שנעצרו באיבודי כדור מנעו מאתנו הרבה מאוד מתפרצות ונקודות קלות מתחת לצבע. מבחינת המשחק שלי הרגשתי עצירה מאוד משמעותית- וזו לא הייתה ההגנה שלהן. האי-כושר-גופני שלי שיגע אותי  והרבה פעמים מצאתי את עצמי נעצרת מרוב עייפות ואיכשהו מצליחה להמשיך בעזרת הכוח רצון. אין דבר שמשגע אותי יותר מזה- פשוט אין. כעיקרון ואחרי הכל, היה משחק טוב. הוא לא הרגיש כמו דריסה רצינית וגם לא כמו משחק קל {"כי אין משחקים קלים אצלנו" המאמן אמר ובצדק.}. מבחינתנו עשינו את כל מה שיכולנו במצב הנתון והיו כמה בנות שהתעלו וזה היה כיף לראות כמו שיר, חן, יעל ועמית. וכשמגיע הקרדיט- צריך להעניק אותו.

אז המשחק נגמר בתוצאה שנשמעת קצת לא סבירה, אבל גם לא מעניינת במיוחד כי זה לא היה הקטע של המשחק הזה, זה היה משחק בלי ממש תוצאה. 37-72. הפסד שלישי העונה. היה ברור שבזמן כלשהו הנצחונות יתחלפו בהפסדים כי יש קבוצות בליגה הזאת שהן מעבר לרמה שלנו בהרבה מאוד מובנים.

אבל בהחלט נהנו, היה כיף לבנות עם הכיבוד, אחותי שיחקה אותה {זה בטוח, בעוד אני הייתי אמורה להכין הכל- היא הצליחה להכין הכל לבדה, וחייבה אותי שכשהיא צריכה להביא כיבוד- אני זאת שמארגנת אותו } והיה כיף כיף, למרות הכל. היו בקבוצה של אס"א כמה בנות שהיו איתנו בשנה שעברה בקבוצה ועברו לירושלים כי זו קבוצה יותר טובה ולמרות שאיני מחבבת אותן כל כך שמרתי על אמפתיות גם כלפיהן וגם כלפי הפעולים החביבים שעשו עליי, ורצוי לציין שאני מאוד גאה בעצמי.. גם על ה-2\4 מהעונשין.

היום היה אימון כיפי לגמרי, רון ואני נסענו עם אוטובוס בפעם הראשונה לאימון ב- 16:20, והגענו לשם ב- 40:16. שעה ו-20 דקות לפני האימון שלנו. סוף סוף היה קצת רגיעה ולמרות שהסלים היו נמוכים מידי {לפי הסברתה של אחותי- אפילו אני יכולה להטביע בהם  אבל זהו- שלא הצלחתי D: למרות הניתור האיכותי שלי} הצלחנו קצת לרוץ, עשיתי קצת הקפות, לרון נמתח השריר קצת ואני עשיתי חיים. עד שהגיע האימון שבו המשכתי לכייף ולהנות אחרי הרבה זמן שלא עשיתי את זה. הרגשתי שהמאמן פשוט נמצא שם ותומך בי, ואין כמו הרגעים האלה- לא משנה איך ולא משנה מתי. צריך להעריך אותם ולזכור תמיד שזה לא מובן מעליו. הוא פשוט היה מדהים כלפיי,

וכשלא הצלחתי לקלוע הוא ניהל איתי שיחה כזאת:

"חני, יש לך עוד ניסיון ואם את לא קולעת 5 ידיים. "

"5 ידיים? שכיבות סמיכה כאילו?" נענתי לאתגר והניסיון הראשון לא היה טוב בכלל.

"טוב, אני נותן לך עוד הזדמנות- אם לא הצלחת- זה 10 ידיים" ...

החטאתי את השניה ואז הוא החליט על ההחלטה הבאה:

"הכל או כלום? אם את קולעת את זה אז לא תעשי כלום ואם לא-15".

לבסוף קלעתי. הוא גם אמר לי והחמיא לי על הזריקה שלי שהשתפרה בצורה ממש גבוה משנה שעברה ומזמנים עצובים ומכוערים יותר, ונהנתי שהוא שם לב לזה ועוד יותר שמחתי שיש לי מאמן כזה אדיר.

התחלתי את המחויבות האישית עם תאיר {חברה בשיכבה} והאמת שהיה נפלא לאאלה.

האמא הייתה ממש נחמדה ומתוקה {כמו אחת מהאימהות שאני באה לשמור על הילדים והילדות שלהן} והבנות היו מקסימות. הגענו ב-3 עד שעה 5 ומשם רצתי לאימון, אבל הזמן שהיינו היה באמת נפלא. אני חשבתי שיהיה אחרת לגמרי והכנסתי את עצמי לסרטים על גבי סרטים של פרנויה אבל הכל מסתדר בסוף .

תאיר הייתה נהדרת ונורא שמחתי לעשות את זה איתה והייתה אווירה פשוט כיפית.

מחר נחזור לשם לעוד שעות {מ-2 עד 5} וסוף סוף אני מרגישה שאני מתנדבת למשהו שהוא כל כך חשוב ולא לחינם.

עוד מעט ייגמר לי המקום והכל קצת לא מובן כרגע,

החלטתי שהחברות שלי יותר חשובות מהאגו,

שצריך להיות בהווה ולא בעבר,

שלהיות אני זה הכי חשוב, להאמין בעצמי זה אפילו חשוב הרבה יותר,

לחוות, ליפול, לשמוח ולהשתגע אלו רק חלק ממני.. והן מתעצמות מרגע לרגע.

וכשכבר חשבתי שהאדישות מגיעה, היא התחלפה בהרבה תום של ילדות ובהרבה אור בעניים.

כנראה שחוזרים ללימודים אחרי חנוכה, והנה פתאום הגיע לו החג הנכבד הזה. וכבר אכלתי ממש סופגניה שלמה שהתענגתי על כל רגע ורגע ועל כל ביס וביס וקיבינימט העולם {הא? } ואני רוצה לאחל גם שמח לכולכם ולכולכן, אני אוהבת ומאחלת רגעים נפלאים והרבה צמיחה והתעצמות.

אליאורי, מזל טוב יקירתי  ליום הולדת ה-16.

והרבה שמח בחג הזה. הרבה הרבה הרבה וכל כך הרבה.