ההיגיון של הלב

פתאום, הכל מתחיל לגאות בתוכי. מין פרץ רגשות שאיני יודעת מאיפה הגיע ועד לאן יחלחל.

בדיוק לפני "סיום" השביתה המשוערת, לפחות מבחינת הלב כי כבר אין כוח להמשיך עם זה.. יש לי רצון עז להמשיך. כל מסך השביתה אמרתי לעצמי ששבועיים מקסימום ונחזור ללימודים וכשהשבועיים עברו לאט לאט חילחלה לי התודעה שזה לא הולך להסתיים בזמן הקרוב. עם התודעה הזאת הפחד הגיע.. ועימו החשש שזה מתחיל לפגוע יותר מהמתוכנן. עכשיו פתאום התחלפו היוצרות והתחלפו רגשותיי ואני רק מקווה שזה ימשיך.. עוד קצת.

פתאום מישהי מתקשרת אליי בשעת שינת היופי שלי {10 וחצי בבוקר} ומיידעת אותי שהיא קיבלה את הטלפון שלי מהאישה שאני שומרת על הילדים שלה. יש לה 4 ילדים {4444!!!? :S} והיא גרה באזור ממש מרוחק ממני שאין לי מושג מה שמו או את מיקומו הגיאוגרפי. בהחלט חטפתי פאניקה אבל השתדלתי להירגע. היא אמרה לי שהיא צריכה אותי עד 19:30.. 19:45, אפילו עד 20:00. אמרתי לה שיש לי היום בייביסיטר אחרת ברבע ל-8 ושזה לא אפשרי בינתיים. כבר התחלתי לחשוב על זה.. אמרתי לעצמי שב-4 ילדים אני לא מקבלת 20 שקל לשעה, אין מצב. אין לי מושג מה האישה האחרת שאני עובדת אצלה אמרה לה, אבל האישה הנוכחית לא סיפרה לי כלום מלבד שיש לה 4 ילדים בני 11,9,5 ושנה ושהם נורא עצמאיים ושאני באה רק בתור עוד מישהי בוגרת.

כבר עברו הזמנים שהרשתי לעצמי להרגיש מנוצלת בעניין הכסף, או לחילופין להרגיש פחותה או לפחד להשיג עבודה, למרות שתמיד עמדתי על שלי בצורה כזאת או אחרת. אז החלטתי החלטה כזאת. אני אחכה לה ב-4 וחצי, היא תבוא להקפיץ אותי.. אני אשאר עם הילדים שלה עד 19:15, ומשם אני אבקש ממנה שתחזיר אותי הביתה {כי אין לי מושג מה היא חושבת לעצמה שאעשה}. בעניין הכסף, החלטתי שאני אקח ממנה היום 20 ש"ח, אני אדבר איתה, אשתף אותה בתחושות שלי ואגיד לה שאני צריכה לחשוב על עניין הכסף כי 20 שקל מבחינתי ל-4 ילדים זה פחות מידי כסף, כמה שאני לארג'ית יש גבול דק בין להרוויח את מה שמגיע לי לבין להיות פריירית ולזה אני לא מוכנה. אגיד לה שמפעם הבאה אני אצטרך לחשוב כמה אני לוקחת ורק הפעם זה יהיה 20 ש"ח. אני אתן לה את התנאים שלי, אהיה הכי לארג'ית ושלמה עם עצמי שאוכל, ובסופו של דבר היא תצטרך להחליט אם כן או לא. הגלגל בידיים שלה.

אחח.. ושיהיה לי בהצלחה.

פתאום נופלים לי אסימונים של שיעורי בית על הגב, והצעות של עבודה באמצע החיים ובסיום השביתה.. ואני תוהה כמה אירוני כל המצב הזה. לפחות אני נהנת, כמעט עם תחושה של נקע ברגל..אבל בכל זאת נהנת.

אתמול ביקרתי בביתה של אוסנת {מישהי אחרת שאני עובדת אצלה} והתגעגעתי מאוד לילדים שלה. הייתי צריכה לרוץ כמו מטורפת עם נעליים לא מתאימות ולדעתי קרה לי משהו לא טוב ברגל ואני מפחדת אפילו לחשוב על זה.

השיעורי בית שוב מרצדים לי מול הפרצוף עם אוסף המטלות הגדושות והיומיומיות שלא עשיתי והכל מצטבר לרגע שבו ארגיש אבודה באמת,דבר שאני כל כך לא אוהבת.

אני אצטרך כרגע לקחת את עצמי ולסדר פה כל דבר ודבר, אחרת אני יודעת כמה עצב והתאכזבות מחכה לי בסוף הדרך... ממש בסיום השביתה.

המחויבות העצמית שחייבתי את עצמי עם המצלמה קצת נשכחה מאחור, וכבר שבועיים שלא נגעתי בה. אני לא יודעת למה וקשה גם להחליט מה לעשות בנידון, אבל לפחות זה רשום כמשהו שצריך לפתור.

בילינו ביום ראשון באיקאה, והיה באמת מקסים אחרי המון זמן שלא היינו שם.הסתובבנו אמא,רון ואני בכל המקומות הנפלאים ואני שכחתי כמה אני אוהבת לקנות דברים. קנינו המון כוסות {שזוהי בהחלט תשוקה בשבילי, אין לי מושג למה..} מראות מגניבות לחדרים, שולחנות שעדיין לא ניקנו ויגיעו כנראה ביום חמישי כשנלך שוב לשם, עוד כמה דברים לבית והרבה הרבה כיף. התחלנו לסדר את המטבח והוא סוף סוף מתחיל להיבנות על דרך האבנים הצהובות ונראה הרבה יותר טוב מימים אחרים. בינתיים, הכל מסתדר..צריך רק לחכות למשהו שיערער קצת את הביטחון ולהחזיק מעמד.

אני כועסת על עצמי שאני לא כותבת, שאני לא עושה.

הייתי בנמל תל אביב עם חברים של ההורים שלי.. צילמתי קצת תמונות ואין שום זכר להן לא פה ולא בגלריה שלי. רק מראה כמה אני לא מספיק נכונה לעשות את זה בכל הזמן הפנוי שיש לי ולא מתעקשת על סדר עדיפויות פתוח, גמיש ומאורגן הרבה יותר.

אני שונאת את זה שאני באה לפה מתוך מחויבות ולא מתוך רצון לכתוב, אני שוכחת פרטים והכל מתבלבל לי..

ואוח, אין דבר מרגיז מזה.

אולי יהיה לנו משחק כדורסל ביום שבת בערב, מה שיהרוס לגמרי את התוכניות.אבל אני נשארת אופטימית למה שיגיע ולדברים שיפתיעו.

לצערי הרב, יש טעם לא טוב בפרישה שלי עכשיו מהפוסט הזה.. אבל יש מחויבויות אחרות.

כל כך כואבת לי האי-מוזה המחורבנת הזאת ואני פשוט משתגעת, נשבעת לכם\ן .

אוף.