ההיגיון של הלב

'נובמבר הפך לאוגוסט' קראנו שתינו בעיתון ביום שלישי ותמוהה ככל שזה נשמע ביום השרב ההוא, היה נדמה שזה מה שקורה. לא פלא שזה קורה אצלנו, בישראל הקטנטונת והכנראה לא סגורה על עצמה. יום לאחר מכן העננים הופיעו בשמיים.. ואיימו לבטל את האימון שהיה בערב. למזלי זה לא קרה, להפתעתי הטיפות המכונות גשם נעלמו במהירות שהופיעו. לא יודעת מה דעתכם\ן בנידון, אני לא יכולה עם האי החלטתיות הזאת.

ואם הגשם מחליט להגיע.. שלפחות לא ייפול על האימונים שאני כל כך אוהבת .

אז כשיצאנו אלמוג ואני ליציאה בישפרו {הלא מפתיע בכלל} להסתובב קצת ולהפיג את המתח שהצטבר בתוכנו, גיליתי כמה זה פשוט.. לצאת, להגיע, להוציא את ה-130 שקל שלי, להנות, לאכול גלידה כאוות נפשנו, בורקסים על ימין ועל שמאל, סלטים, חנויות והרבה קיטורים על 'עיר העתיד' , כמה קל זה בעצם. לתכנן יציאה, לעמוד מאחוריה וזהו.. כל השאר יסתדר לבדו.

ברוח האופטימית הזאת גם הגעתי במשך השבוע לגל, וראינו את מכבי-גליל ואכלתי אצלה ארוחת ערב.. אתמול נפגשנו 5 חברות אצל אלמוג בביתה לצפייה ממושכת באנסטסיה {כן, המצויר} ועם הרבה חוויות.

כל פעם מחדש אני מגלה כמה- אין כמו זה. :)

קצת נטשתי את העניין של התיעוד העצמי במצלמה, למרות שהבטחתי לעצמי שזה ייקרה פעם בשבוע.

בצעם בשביתה הזאת נעשיתי קצת אדישה מידי וקצת רגישה מידי, קצת יותר מידי מכל הקיצוניות ועכשיו סוף סוף אני טועמת מטעם האיזון, שבו אני כועסת, שבו אני צומחת ושבו אני לא מחוברת לכלום. כן, הרבה טוב לא כל כך יוצא מזה.. אבל לפחות יש איזון בין קיצוני לקיצוני.

פתאום כל כך קשה לי לכתוב.. שום מוזה לא נמצאת באף מילה כאן.

כשהייתי צעירה נורא אהבתי להיות יצירתית וכל יום לכתוב פה קטעים על ימין ועל שמאל ולקוות שתרשמו שאני מדהימה ושאני כותבת יפה ועכשיו.. זה לא מגיע לי. אני מרגישה שאין בי ייחודיות בכתיבה, שום משהו מיוחד. הרעיונות לא מגיעים וקשה לי לקבל השראה מהדברים הקטנים. למזלי, הצלחתי לסיים את הספר של 'ורוניקה מחליטה למות' בידי פאולו קואלו המתורגם ונהנתי מכל רגע. אני מבטיחה שאם במידה ובפרקים הראשונים תצטערו שהמלצתי לקרוא את הספר הזה ולא תבינו על מה ולמה.. תמשיכו לקרוא וכשתגיעו לסוף תדעו שצדקתי. :)

קניתי דיסק של שלמה ארצי בשם 'צימאון' שרציתי להשיג הרבה זמן. זהו דיסק ישן שלו, אבל קראתי ביקורות עליו ושמעתי מעט מהשירים והחלטתי שהגיע הזמן. מה גם שמצאתי עסקה לא רעה במחיר של 40 ש"ח לדיסק- ועל זה אני לא מוכנה לוותר.. לא משנה מידת ההתרוששות שלי שעולה בזמן האחרון, כי אין עבודה.. וכשצצים כמה טלפונים מכמה אימהות שרוצות שאבוא לשמור על ילדיהם, אני מקבלת עוד ביטול ועוד הברזה ומאוכזבת כל פעם מחדש.

בזמן האחרון האימונים נעשים קצת מוזרים מידי.. ולא סגורים על עצמם. אני מתעצבנת בקלות, שמחה בקלות, מתאכזבת בקלות, צועקת בקלות ומאבדת עשתונות כל כך בקלות.. שזה מפחיד פשוט.

כחלק מגיל ההתבגרות, בתוך כל המאבק הזה של ההורמונים אני מרגישה כל כך מטופשת עם שינויי המצב רוח הבלתי פוסקים האלה שמשחקים לי ברגשות ויותר כואב מזה משחקים ברגשותיהם\ן של בני ובנות האדם מסביבי שאני אוהבת .

התחלתי לכתוב בפסקאות. משהו קורץ לי בזה ומשהו מאוד מאכזב אותי.. שקצת איבדתי את החופש לכתוב באיזו צורה שבא לי, בלי שום סדר ובלי שום מעצורים. למרות שיש בפסקאות משהו קצת ספרותי.. לא? ;) גיל ההתבגרות כבר כתבתי?

כנראה שהשביתה עוד מעט מגיעה לסיומה.. וכל שנותר לי לעשות הוא להנות ככל שאוכל עד שנחזור ללימודים ואני ארגיש כמה שהייתי צריכה ללמוד בימים האלה שהייתה לי הזדמנות .

ובינתיים.. יש עוד קצת שקט, רוח קרירה ומיד אחריה שמש.. אימון נהדר מחר {כי אם יש משהו שאני אוהבת.. זה את האימונים ביום שישי, ואת יום שישי}  היום בערב משחק העונה של מכבי נגד אפס פילזן ואני כולי אחוזת התרגשות יותר מתמיד {אם זה בכלל אפשרי} להערב. גם בלי וויציץ', גם בלי טל.. ועם אלכס גרסיה כשיר ומזומן.

יהיה מעולה. :)

מאחלת סופשבוע נהדר ומתוק,הרבה אושר,ריגושים ושטויות.

שאני אצליח להזיז את עצמי ולסדר את החדר קצת, בהזדמנות הראשונה.. שיפסיקו לכאוב לי השרירים בתחת, כי אחרי האימון אלה ואני עשינו 'קצת כושר'.

וזהו, מאושרים ומאושרות תיהיו.

מחבקת המון.

לא עברו שום עריכה,מלבד החתימה.