ההיגיון של הלב

תמיד הם אמרו לך: "אנו מתבגרים מהר מידי, ולפני שאנו שמים לב, אנו רוצים לחזור לילדות",

ואת תמיד הסתכלת עליהם בזלזול ולא הבנת איך הם מאפשרים לתירוצים המתחמקים שלהם לכפות על העתיד שלי הזהוב שלך.

אז ידעת, תהיי צעירה לנצח, ילדה לנצח, נצחית לנצח.

לאחוז את החיים בין אצבעותייך הקטנות ולרחף על ענני התום, לא היית צריכה יותר מזה, אני בטוחה שגם הם לא היו צריכים אז.

פתאום מגיע גל האחראיות הזה והלחץ השקט הזה.. כמו השקט שלפני הסערה. הוא מחכה להגיח בדיוק ברגע הלא נכון ולערבל אותך בתוך המערבולת שלו, בסופה הקטנה והחזקה שבו.

'להתחיל לעבוד?' שאלת, והתשובה החד משמעית הזאת חתכה פתאום קצת את הלב. ללכת לחפש עבודה, להיחשף לעבודה, להיחשף לסכומי כסף, לרישיון, לאחראיות, לתעודת זהות.

את, שלפני שנה היית בת 14, ילדה קטנה. היום כבר צריכה להתחיל לחשוב על החיים שלה, על מה תעשה, לאן תלך, איך תיחשף, איך תתנהל. למה כל הלחץ? על מה כל המהומה?

תמיד הם אמרו לך: "החיים האלה הם מירוץ. כולם\כולן נלחמים\נלחמות על המקום שלהם\ן במסלול, במירוץ על להשיג את הטוב ביותר, להיראות כטוב\ה ביותר ולהיות באמת כאלה" 

אז למה בעצם?  לאן כל זה מוביל?

לתהיות למה לא ניצלנו את הילדות לפני, למה לא חווינו את החוויות העצומות האלה אז, כשהיה לנו את האפשרות.

הרי הכי קל להגיד שטעינו בעבר, ולהמשיך לטעות בעתיד. היא יודעת את זה,

אני לחשתי לה בסוד.. כששכבה במיטתה אפופה בקסם שלה. היא הייתה כל כך שלווה ושקטה, שלרגע רציתי להלוות ממנה קצת מטיפות הקסם שנוטפות ממנה, רק כי אפשר.

אז נתת לעצמך להישאר ככה, בעוד כולם כבר עקפו אותך בסיבוב. אבל לרגע אחד היית שלמה עם עצמך. הכסף נשאר בצד, והלחץ הלך לאנשים שהם באמת חלק ממנו,ואת נשארת על צד השביל שלך.

הרי כל זה בעצם הוא רק דיבורים, רק שיפוטיות, רק נהימות כהנה וכהנה.

בתחתית הכוס שוכבת לה אותה הילדה ההיא, שהייתה פשוט היא, בלי הרבה תירוצים של מה וכמה, ובלי הרבה תהיות של איך ולמה, ופתאום הכל התחבר שם.

ללכת, להיכנס לתוך מחסום הספונטניות שלי ולהגיד שהגיע הזמן. למצוא אי שם את האומץ לפרוץ את הגדר הזאת, שמאיימת להיפרץ. אני יודעת שזה הזמן, אני יודעת שהוא הגיע אחרי שנמנעתי ממנו בשנה שעברה, צריך ללכת לחפש עבודה בקיץ.

היא מתחילה לקשקש לי על רישיונות, נהיגה ומכוניות ובלב ראיתי עוד את המכוניות מגומי ואת הגן המשחקים שטיילתי בו אז.

היא צחקה עליי, את צחקת עליי, כולכן בעצם.

אני מתרצת עכשיו, כמו שהם תירצו לך.. ובעצם יודעת שכשארצה, ארצה. וכשזה יהיה, אני א-היה. והכל בעצם יהיה במקום הנכון.

תמוהה שבגיל 15 וקצת אני צריכה לחשוב על זה.

ובעצם, מרגיש פה קצת לבד.

את עוד שם, שוכבת במיטתך, אפופה בקסמייך, מחייכת לי בעניים זוהרות,

ואני רוצה רק להמשיך בתוך הסרט הנע שלי. שם הכי נעים ובטוח.

בחוץ מחכה המירוץ האמיתי.. החיים האמיתיים שנפלתי אליהם בלית ברירה, והשביל שלי קצת פחות רועם, ופחות רועש,

אבל הוא יותר שלי.

ילדה,

תקפחי את העניים, זה מה שיש פה.

ואת,

את בתוך כל זה.

חודש חדש.

מחר לימודים אחרי חופשת סוכות.

יום שלישי מתחילה הליגה בכדורסל.

כבר אתמול התחילה הליגה של מכבי עם ניצחון במשחק האימון.

ואני.

צולמו על ידי.