על תקראו כלום! כלום.
נמאס לי מכל זה.
אין לי כוח לראות את הכישלון הגועלי הזה כל פעם נכנס לי בדלת של הלב וחותך אותו שוב.
מה לעזאזל אני מוצאת בכדורסל? אין לי שום כישרון לזה.. כל כך הרבה פעמים שאני מרגישה כנועה, ומעט מאוד פעמים שאני מרגישה שאני מרוויחה משהו.
בא לי להפיל את כל מה שבניתי ולהסתכל על זה בחיוך, כי כבר נמאס לי.
החלטת להגיד לי פתאום שאני צריכה לזרוק מהחזה? עכשיו? אחרי שנתיים שאתה אומר שאני צריכה לזרוק מלמעלה? שנה שאני מנסה שוב לשבור את הראש ושוב לנסות לקלוע לסל...
ושוב לשמוע: "חני, את יודעת שהסל הוא שם" ,
"המטרה בכדורסל היא לקלוע",
"חני מתי זה ייכנס? "
ושוב לשמוע את זה.
אתה יודע מה נשאר לי מכל זה? חור אחד גדול בלב.
"רק ככה אפשר לשחק כדורסל חני... רק מהלב אפשר, כשאת לוקחת ללב סימן שאת משחקת עם הלב" אבא אמר לי לפני כמה דקות ולהתחיל לתהות אם זה נכון או לא או רלוונטי או לא, לא מתחשק לי.
"חני, את זורקת ככה".
"לא רוצה, אני לא זורקת".
*לוקח לי את הכדור*
"נו, אני לא יכולה. זה מגוחך"
"רק ככה תוכלי לקלוע"
אני פאקינג שנה וחצי מתאמנת על אותה השטות, ועכשיו אני צריכה להחליף אותה? קיבינימט..
מישהו אמר שמותר לכולכם לשחק לי עם הלב?
זו לא סתם עוד זריקה, זו לא סתם עוד זריקה בשבילי.
בא לי שתתפוצצו, שתתפוצץ.
נמאס לי להשקיע את כל הדברים האלה, להקריב את כל הרגשות שלי.. ע"פ שאני לא מתאמנת כל כך הרבה כמו שזה אמור להיות, אין לי כוח לכל השיט הזה כבר. זה משחקים על הכבוד, זה משחקים עם עצמי על החולשות...
כל זה משחק לי על הורידים שבלב. אין לי כוח.
זה מספיק כואב כל פעם מחדש, כל פעם מחדש להרגיש כל כך מגוחכת וחסרת אונים, לתת לרגשות שלי להיחשף ולהרגיש כל כך מגעילה. וחלשה. וטיפשה.
כאילו אני היחידה בכל העולם הזה שלא יודעת לזרוק.
כל הקבוצה כבר למדה, אני שוב...
מאחור.
אז נמאס לי להיות רכזת,
נמאס לי לאתר את הסל, כי הוא לא נמצא שם בשבילי. זה סתם סלסלה ורשת.
וכמה מפגרות רצות אחרי כדור.
תיתן את התפקיד לענת ושהיא תצליח יותר ממני. לי נמאס.
נמאס לי שזה כל כך פוגע בי, שזה חותך לי את הכל.
כואב לי הראש ברמות היסטריות אבל אני בעיקר פגועה. מייאש לנסות ולנסות ולא לראות שום תוצאות.
כי אין דבר כזה רכזת שלא יודעת לקלוע- אז יש.
אני הכי נמוכה, הכי לא יוצלחית.. כאילו דאמט- משהו אחד טוב. אז אני שומרת...
אבל מה זה עוזר לי שכשהקבוצה איתי אין נקודות? אז מאמן, תחזור לענת.. היא לפחות יודעת לקלוע,
ולקלוע מאוד יפה ישר על הראש שלי. בדיוק כמו שצריך.
אני רוצה להיקבר אי שם בפינת המגרש ולהסתכל, כי בזה אני הכי טובה.. בלהעיר, בלבקר, בלתת משוב על אחרות, אבל על עצמי זה לא מצליח.
שנה וחצי שאני מנסה לתרץ....
צריך יותר רגליים, יותר קפיצה.. להשאיר את היד, לנסות שזה יהיה גבוה, שלא יעשו לי גג.
נמאס כבר מכל הזבל הזה.
בגלל זה אני לא אהיה שחקנית, בגלל זה וויתרתי על "החלום"הזה שהיה לי כשהתחלתי לשחק כדורסל.. שם, בענני התמימות הכל אפשרי.. שחקנית כדורסל, גביעים והרבה מדליות.
פה, בחור השחור של המציאות אין כלום בעצם...
והסל רק רחוק מלהיות איזשהו שאיפה באופק.
כי כמה אפשר להילחם על משהו ולדעת שלא אשיג אותו אף פעם?
כי מתי אני באמת אקלע? מתי זה יהיה?
לא רוצה לחכות כבר.
נמאס לי להיות זאת שנותנת את ההוראות, להיות ה-רכזת, לרכז ולארגן את המשחק. אני לא יכולה.
תמצאו מישהי אחרת.. אני רוצה להיות סתם אחת, לא לקחת שום שליטה על הידיים, להיות בלוק. זה קל, בכלל לא קשה.. לא לעשות כלום, לא להשפיע על כלום, לא להרוס כלום.
פתאום בא לי כל כך להיעלם.
אני מרגישה כל כך כנועה.
החג הזה לא הולך לשום מקום.. לא הייתי בבית בכלל, לא עשיתי כלום. לא בניתי סוכה, לא נפגשתי לחגוג את החג. כלום.
שום דבר פה לא מצליח.
להכל פה חסר משהו...
"עמית יכולה לזרוק משם, את לא"
"את יכולה לעשות את זה, אני לא!"
"את גבוה, אני לא"
"לך יש כוח להגיע, לי אין"
תקפצו לי כולכם. אני נעלמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
