ההיגיון של הלב

קצת קשה לעשות סדר באירועים ועוד יותר לעשות סדר במילים.

נדמה שאחרי יום עם ילדים הייתי צריכה להיות הכל, ואני מרגישה בעצם קצתהרבה פחות.

הפוסט הזה מאוד ארוך, דווקא משום שאני מעניקה לו משמעות מאוד רחבה.

יצאתי יום חמישי לצימר בצפון. הכל התחיל משעה מאוד מוקדמת בבוקר יום חמישי שעיכבנו את סידור הדברים עד לרגע האחרון בשעה שתיים, אבל לבסוף הכל היה מסודר כמעט בזמן שייעדנו.

הרגשתי שאני מוציאה חצי בית בכולה 2 תיקים וחצי, בנוסף לכל השקיות שהיו בצדדים ולכל האביזרים הנלווים.

הגענו לבית של סבתא שלי, ומרוב כל הרעב של אמצע הצהריים אכלתי 5 פרוסות לחם של 36 קלוריות. נו, טוב.  

אז נסענו לבית אבות החדש שבו סבתא שלי נמצאת, אחרי שכבר הבנתי שהיא לא תיהיה מה שהייתה.. והכל ניהיה מסובך פתאום ומורכב, ובכלל לא בהיר. היא נראתה חלשה ועייפה, והחדר הקטן שלה בכלל לא החמיא לכל המצב המורכב שבו היא נמצאת. לפתע המילה 'הזדקנות' תפסה משמעות אחרת, והסבתא היחידה שלי נאבדת בתוך כדורים ובתי אבות שבהם היא מרגישה אבודה. זה קשה, כי העובדה שהיא לא מספיקה לעצמה, ולא מסוגלת לדאוג לעצמה זה קשה לתפיסה, ופתאום לראות איך כל חלקיקי הפאזל ששמעתי עליהם רק בפלאפון ובפעם ההיא שביקרנו אותה בבית חולים, מתחברים להם ביחד.. והכל היה כבד מידי. מזל שבין החיוך שלה יש הרבה דברים שלפעמים יכולים לאזן אצלי הכל.

אז ראינו קצת טלויזיה, היא נתנה לי את הקשת היחידה שלה שהיא אוהבת מאוד ואז החזרתי אותה כשהיא לא ראתה.. ראיתי פתק שעליו כתוב 'מזל טוב ליום הולדת ה-100' וכל הסביבה הייתה זרה לי.

אחרי זה מצאנו את עצמנו בין ערפולים וסלילות בדרך ליישוב דרוזי אחד שנאבד לי השם שלו, איפשהו ליד כבר פקיעין {שמזכיר בהחלט חוויות נעימות}. כולנו מותשים ומותשות במכונית אחת בחיפוש אחרי איזה כפר אחד וצימר אחד, והכל התערבב למשהו קצת מרגיז. כשנכנסנו לכפר חיכה לנו האיש שצריך להוביל אותנו לצימר...

בין סיבוב בכפר לעוד בית אחד שנראה כמו האחר, הגענו לבית בסביבות 7 כשעוד היה חצי חשוך חצי מואר. היה נוף מרהיב ונכנסנו להתבונן בשטח. הבית היה מקסים, מין בית גדול כזה עם המון חדרים, מטבח גדול וטלויזיה ענקית. כמו בית עצום שכל חדר מושכר שם כצימר. אז עלינו לחדרים וביקשנו את חדר מספר 6, החדר השמאלי.

נכנסנו והייתה שם מיטה זוגית ועוד 3 מיטות נפרדות, ואני בחרתי אחת בשבילי ורון בחרה בשבילה. מיד תלינו את כל הכביסה הרטובה שכיבסנו בבוקר {שלא הספיקה להתייבש, אוח} וירדנו לראות טלויזיה למטה ולחכות לשאר המשפחה המורחבת,תוך כדי הסתכלות כללית ומורחבת על כל הבית.. ובנוסף על המרפסת המרהיבה שהייתה למעלה, שמורכבת כמו חדר אחד ארוך עם מראות מזכוכית לכל אורך הקיר, עם נוף מרהיב לכל הכפר והרי הצפון.

מין מקום כזה שהייתי רוצה שיהיה לי בבית.

חיכינו שעה וחצי עד 8:30, ואז באורח פלא הדודים והדודות שלי הגיעו, אחרי שחשבנו שהם מגיעים מאילת, לא מהמקום שבו אנחנו גרים. אז היו קצת כעסים, והרבה מרמורים.. וגם איבוד בדרך כי החלטנו לקחת יוזמה ולהגיע למסעדה ההיא לבדנו {בלי עזרת האיש שממנו שכרנו את הצימר} ונאבדנו בתוך הכפר הזועם ובכבישים הצרים וברעש הבלתי פוסק של הנערים ושירי הערבית המפוזרים בכל עבר.

כשהרגשנו שנאבדנו לחלוטין התקשרנו לאותו איש והוא אמר לנו שאנחנו במקום אחר לגמרי, אז אמא ואני זכרנו את כל הדרך עד לאותה דרך מבולבלת והובלנו בחושך את המכונית בדיוק לצימר, ואיך התגאתי בעצמי אחרי זה.

הגענו למסעדה על הגריל, פגשנו את המשפחה {עודד,אורנה, מעיין ואמא של אורנה ואחיה, כי שלמה והמשפחה וגם חן החליטו לא להגיע מטעמי חום ו'לא מתאים לי'} והתיישבנו מחכים בקוצר רוח לאוכל.

האוכל היה טעים ומאוד מאוד חיוני ודווקא נהנתי מכל המאכלים המערביים והים תיכוניים האלה.

אחר כך כשיצאנו עודד {בן דוד שלי} אמר לי "למה את מתלבשת כמו בן? למה את לובשת שמלות? למה כל הזמן אותו הדבר?" והסתכלתי עליו והרגשתי איך הלב שלי מתפוצץ או מתפורר באותו הרגע. מצד אחד עצרתי בעצמי מלהתפרץ ומהצד השני לא יכולתי לעצור את הכל. התחלתי להתפוצץ מדמעות וכל הגוף שלי נשאב אל תוך חור שחור שאיים לשלוט בכל הצבעים שצבעו אותי. אבא שלי הסתכל עליו ואמר: "תסתכל עליה עכשיו..." ואני הרגשתי איך כולי מתפוררת וחשופה לעיני כל. אחותי הגנה עליי והתחילה להתנפל עליו על זה שזה דבר דפוק להגיד ופוגע מאוד.. ואני כבר הייתי במקום אחר, במקום שבו רציתי להיעלם משם כמה שיותר מהר.

הוא הצטער ואמר שרצה להגיד אחרת, שאני ילדה יפה ושהוא רוצה לראות אותי אחרת ויצא לו משהו אחר.

מין חוסר טאקט במארקר צבעוני בוהק שצבוע עליי וזה נורא קל לקשקש עד שלא יישאר כלום. וזה כאב לי, לווא דווקא ממה שאמר.. ואולי לא בכלל בגלל שהוא אמר את זה.. אולי כל הכאבים שסחבתי בנושא הזה מאז כיתה א', איך הצלחתי להיות חזקה ולא להראות את מה שהרגשתי, להגיד לעצמי שהדיבורים האלה כל כך מתומטמים בהשוואה אליי, ושאני ארגיש ואתנהג ואלבש מה שארצה ומה שארגיש עימו בנוח.אבל עדיין,

את ההתפוצצות הזאת היה קשה לעצור.. אולי בגלל שהתרגלתי להיות ה'חזקה', וה'יודעת', ולפעמים אני לא.

הגענו הביתה ודיברתי עם אחותי לפחות שעה וחצי, והיה משהו נורא הרמוני ולבבי בשיחה הזאת. מין שיתוף שאנו רגילות אליו, אבל שתי פנים חשופות לגמרי.

אחרי זה עלינו לגג וניהלנו שיחה על כל דבר בערך 3 שעות עד 2 בבוקר..

זה התחיל ממשפט של 'הכל זה לטובה' ומעבודה, לאבא שלי, אלינו, ללימודים, לחברים.. עד שבן דוד שלי {עודד} הצטרף והתחלנו לדבר על מה שהיה והתפוצצות שלי. סיפרתי לו שזה היה לווא דווקא קשור אליו, זה פשוט מה שאחזתי בפנים. הוא הצטער שוב, הביא לי שוקולד שאני הכי אוהבת וישבנו ודיברנו איתו הרבה.

דיברנו על אנשים רוחניים ופרקטים, על משמעות ויישום, עד שאיזה שכן צעק לנו והיינו צריכים להשתתק.

היה כל כך אדיר, שאפילו מילים לא יוכלו לסכם כלום..

מה גם שהתה עם הצמחים ששתיתי למעלה, במרפסת המדהימה ההיא היה ענק.

ביום שישי התעוררנו ב- 6 וחצי לארוחת הבוקר ב- 7. אספנו את עצמנו והגענו למקום מקסים בבית של המשפחה הדרוזית שאירחה אותנו בצימר. המון מכל טוב, והרבה הרבה לב נאספו בכל המאכלים המיוחדים וכולנו בתוך שולחן זה תמיד טוב.

צילמתי הרבה מאוד תמונות לכל אורך יום חמישי וגם שישי ושבת וזה היה כל כך כיף סוף סוף להגיד שיש לי מצלמה מעולה פה- והכל משתלם ברגע שיוצאת תמונה מספקת.

אחרי זה החלפנו בגדים ונסענו לנחל שניר. כל כך הרבה נחלים ומשפחה, והרבה קירוב ומים.. וקצת לכלוך והרבה החלקויות, והמון אנשים ומצלמה אחת ותמונות בתוך הנחלים, וצפרדע אחת, ותמונות של נחלים, הזעה ומעט כעס, קצת בדידות והרבה ביחד.. ואיזה 3,4 שעות של בילוי רציני.

אני פחדתי להכניס את נעל הספורט שלי+הגרב לתוך הנחלים עד שלבסוף ההחלקות הכניעו אותי וויתרתי על המלחמה.

אחרי סוף הבילוי הלכנו איזה 20 דקות בשביל לחפש את היציאה, ואז ראינו שלט שאומר שלכיוון החניות יש ללכת עוד 20 דקות כל הדרך חזרה במין שביל מסודר, אנערף. אז לקחנו את הרגליים, לא לפני שראינו את שדה החמניות ויצא לי לצלם כמה מהן+ לקחת כמה מיובשות ואחר כך כל הדרך לשמוע את ההורים מפצחים גרעיני חמניה ישר מהאדמה. :)

כולנו היינו שפוכים ומתמוטטים כמעט.. עד שעצרנו באיזה קניון לאכול ארוחת צהריים ב- 4 אחרי הצהריים.

הקניון היה סגור, ולצערנו נאלצנו לאכול במקדונלדס {מקום שהבטחתי לעצמי לא להיכנס אליו לעולם}. מסתבר שמק רואיל זה שטויות בתחת וכל הצי'פס המגעיל שלהם לא מגיע לשום מקום חיובי, וסתם חוויתי חוויות שנאלצתי לחוות שנית, אבל נו טוב.. בטיול אני לא אמורה לדפוק חשבונות..

אבל זה רק בתיאוריה.

חזרנו הביתה מסריחים ועלינו למרפסת. שם צחקנו עם מעיין הקטנה ועשינו המון בועות סבון. אחר כך הלכנו להתקלח ומשם לארוחת ערב אצל המשפחה הדרוזית. כשהגענו לשם זה היה באמת מקסים.. כל כך הרבה אושר יש במשפחה הזאת, כל כך הרבה חום. גם לארח אותנו בבית, גם לתת בשפע יפייפיה, וגם היה אוכל באמת טעים מאין כמוהו שכולנו התמוגגנו.

אחרי ארוחת הערב התיישבנו בחוץ ואב המשפחה הדרוזי סיפר לנו סיפורים על גלגולי נשמות אצל הדרוזים ועל אורח החיים שלהם.. והיה מאוד מעניין. לבסוף אמא הציעה שהיא תשיר ומאוד התרגשתי לשמוע אותה בצורה אחרת וחדשה. :)

לאחר מכן האב החליט לקחת אותנו למצפה הכי גדול בארץ, מעלה מעלה בהרים. אז כולנו אספנו את המכוניות ועלינו למעלה למצפה. המקום היה מרהיב ביופיו.. חוץ מאורות לא ראו כלום, אבל זה היה אדיר.

היו זרמים עצומים של רוח של הצפון וכולנו מתכסים בעצמנו תחת כיפת השמיים, וזה היה מאוד מרגש.

אחר כך הלכנו הביתה, ואני נשפכתי במיטה.. אבל נו, זה לא מעניין.

יום שבת התעוררנו באי רצון לארגן את כל הדברים בתיקים. הלכנו לארוחת בוקר אצל המשפחה הדרוזית, ושוב למצפה רק באור יום, עד שכולנו נפרדנו.

אחר כך החלטנו לחזור לסבתא ונסענו בחזרה אליה.

היא נראתה קצת רע וקצת טוב. רון הציגה לה את עבודת השורשים שלה, וכשהיא הגיעה לסוף.. היו שם מסמכים של בעלה שנפטר ושל בנה שנפטר בצבא וכולנו ניסינו לדחוף אותה ולהגיד לה שזהו, פה העבודה נגמרת.

והיא שאלה... "מה אתם חושבים שאני לא יודעת את זה שהם מתים?" ואז היא בכתה בכי קורע לב ושקט.

לפתע הדודה שלי מאלסקה שבאה לביקור בשביל סבתא ואמא אבא.. וגם רון ואפילו אני, כולנו בוכים בשקט, מין רגע כזה של קושי עמוק.

אחר כך הכל היה קצת יותר רגוע, עם קצת שוקולד וקצת סביבה. ונורא התרגשתי לראות אותה, גם כי היא הסבתא היחידה שיש לי, וגם כי היא הכי בשבילי.

אחרי הביקור חזרנו הביתה אבא, רון ואני.. ואמא נשארה עם סבתא עד יום רביעי כשתחזור אלינו.

עצרנו בארומה באופטימיות ואני מתפלאת שהיה כל כך טוב שם.

ופה בעצם מסתיים טיול הצימר.

עוד מעט בית ספר, יותר מידי תהיות.. פחות מידי כוח, יותר מידי רצון למשהו אחר.

עכשיו סיימתי עבודה מ-8 בבוקר עם ילדים, שאתמול הלכתי לישון ב- 12 ועוד אחרי הקוצר בשינה של כל הטיול הזה.. כולי בקושי מרזיקה את הרגליים, המקרר ריק ונדמה שלאף אחד\אחת לא אכפת,

אני כולי ריקה..

ונדמה שזה מה שיש פה בעצם.