וכאילו הכל חוזר מהתחלה, כל משבר וזה מרגיש אותו הדבר. כאילו אף פעם לא באמת הצלחתי להתגבר כאן על משהו. שוב פעם מגיע הגל וסוחף איתו את הכל ואת כל מי שאני, משאיר אותי תוהה לאן להמשיך ואם יש בכלל לאן. וזה שוב פעם, שבא לי להתכנס ולשכוח שאי פעם קפצתי מההר וציפיתי שאדע לעוף. וזה שוב פעם, שהדמעות חוזרות ומזכירות לי ש"חני כן נשברת". ושאף אחד לא באמת יודע. ושגם אתה.. שחשבתי שאם כבר אתכנס, זה יהיה בתוכך, אתה רחוק שוב. כאילו יש אחד בעולם וזה אתה.. והמקום שלי להיכנס במרחב הזה, צר מלהכיל. ואיך אמצא את הדרך הנכונה.. להוביל את עצמי בה? איך אדע אם נכון להישאר ולהתמודד, או ללכת ולחפש מקום אחר. איך אדע אם המאמץ שלי שווה את זה, רק בכדי להגיד שהצלחתי לסיים? והאם אני מתקדמת לאן שהוא? האם אני מצליחה להרים את הראש ולחפש אחר השאיפה הבאה..
וכל אותן שאלות שמתרוצצות בראש רק "כשיש זמן", מה ארצה לעשות בחיי? ו.."איך זה הגיוני שאת לא שואפת לכלום?"- אבל איך אוכל? איך אוכל כשאני שואפת רק לסיים את הרגע, לסיים את התרגיל, לסיים את היום. לראות את האור מחליף את עצמו בצללי החושך. לחכות לרגע שאעצום עניים ושלכמה שעות אשכח ש.. אני עדיין כאן. ואיך אדע להציל את עצמי? איך אדע לדרוש לשלומי כשאף אחד לא שואל אף פעם אם קשה. כמה אוכל להיות זאת שקמה בבוקר עם חיוך ומנסה לסיים אותו ככה, גם אם זה אומר להדביק אחד אחר כל שעה. אני מרגישה שאין לי אוויר. שברגע שיש את החור הכי קטן, שאפשר לנשום לתוכו, הוא שואב אותי ומכריח אותי לבקש סליחה שמצאתי אותו בכלל. ואיך אשתקם עכשיו.. מה ארים קודם, את הראש או את העניים. להתחיל ללכת עם הרגליים או לגשש עם הידיים. לסמוך על אנשים, להאמין בהם.. לא לרדוף אחריהם, לא לנסות לגרום להם לחפש משהו להיאחז בו. מה חשבתי לעצמי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
