ההיגיון של הלב

אז מה לעזאזל? 

איך אני אמורה להתעלם מהעובדה שמחודש דצמבר לא כתבתי כאן וכל כך הרבה השתנה בארבעת החודשים האלה. קודם כל, יש צורך לשנות את הסטטוס בצד ('לפני צבא') ולציין שהחלפתי קידומת. לא עוד אזרחית מין השורה, אלא חיילת בצבא ההגנה לישראל. לוחמת בצבא ההגנה לישראל. לפעמים חזקה יותר, לפעמים חזקה פחות, אך תמיד משתדלת לעמוד על הרגליים. משתדלת להביט לפחד בעניים ולא להיכנע לקשיים שכל כך קל להיכנע להם. הרבה השתנה..

כשאני מתחילה להרהר במצבי לפני הארבעה, חמישה חודשים האלה, לפני הגיוס. הרבה מצבים שחשבתי שאמצא בהם, אני נמצאת בהם עכשיו, מתוסבכת יותר משתכננתי. מצבים שאני חיה אותם, שלא באמת ידעתי לצייר אותם ולהוסיף להם צבעים, כעת רוקמים עור וגידים ומהווים את המציאות שעל פיה מתנהל היום-יום שלי. בין כפרים ערביים, בין שעות מעטות בלילה של שינה ואני רק עוד בתחילת הדרך. התחילה תקופת הקו בשהותי הצבאי, שמלווה בהרבה סיטואציות שאני לא חושבת שאדע להתמודד איתם, אך אצטרך לעשות זאת,בלית ברירה, בצורה הטובה ביותר. עוד לא ממש התחלתי, כי המחלקה שלי בסבב הראשון שמבלה בבית וחוגג את הערב חג שני, מה שמקסים בצורה בלתי רגילה מחד, אך מאידך מאכזב, כי אני לא הולכת לראות את חבר שלי בחודש וחצי הקרובים. אין לי מושג איך להתמודד עם זה.. מזל שביום, כשיש אור, אני פחות מרגישה את העצב שבלא לראות אותו. אך בלילה.. זה כל כך קשה להכיל את הכאב הזה, שאני לפעמים לא בטוחה איך לאכול אותו. אני באמת אוהבת אותו. לפעמים יותר, לפעמים קצת פחות.. אוהבת את כל כולו. 

נאבדת לפעמים בתחושה שנשלחתי "להציל את העולם" ושעל כתפיי הרכות מונחים חיים רבים כל כך. אני יודעת, אנחנו לא במלחמה. אבל בכל רגע נתון, יכול לקום אדם ולהחליט להתפוצץ עלינו, על החיילים והחיילות. להתפוצץ ולהשאיר את המשפחה שלנו מפורקת מאחוריו.. או כן, אם במקרה ייגנב נשק והוא יחליט לפרוץ ולהרוג את כל מי שלא בא לו בטוב בעניים.ונמאס לי שאף אחד לא מבין שזה שבחרתי בזה.. לא אומר שזה כל כך פשוט. זה שבחרתי בזה- מרצוני האישי, לא אומר שקל לי. שפשוט לי.. שהכל דבש ותותים ופעמונים מצלצלים. מותר לי להתלונן, מותר לי לבקש משהו אחר, בידיעה איזה אחראיות ניתנה לי. אני לא בורחת, אני לא מצטערת על כלום, אני רק מבקשת לדעת שמקשיבים לי, שלא שופטים את מה שאני אומרת. שלא בוחנים את ההתנהגות שלי ומחפשים את הפרצים שבהם הכי קשה לי להתקיים לצידם, לחיות בצילם. אני מבקשת שתדע לכבד אותי. זה שקשה, לא אומר שאני מוותרת. זה שקשה, אומר שבסך הכל קשה. 

עכשיו דיברתי איתך בטלפון.. אז מה.. אם אתה חושב שהמצב שלך קשה, תאר לך את שלי. אתה את ה-6 שעות שלך בלילה ישן, בעוד אני מדדה לשלוש וחצי (במקרה הטוב). נשלחתי לעשות את הטוב ביותר שאני יכולה לעשות, אבל גם אני יכולה ליפול לפעמים. גם לי מותר להביע דעה. לא הכל קל וזה לא אומר שאני צריכה לשתוק כשקשה לי. אז חלאס לשחק לי בתחושות. נמאס לי לתת לך הסברים על זה..

כן, עכשיו כל שלוות הפוסט נהרסה לי. 

כוסאמא שלך.