ההיגיון של הלב

קיבלתי מנילה, וזה הלך על הפנים.

נשבעת לכם. מה יותר גרוע מלחשוב שאת טיפשה מזה שיגידו לך שאת אחת כזאת.

לא יודעת מה הם מחפשים, אבל כנראה לא את מה שיש לי לתת.

מה אני אגיד, לא כיף לי עכשיו. זה כמו כרגיל, התחושה הזאת שאף אחד מעולם לא ידע להעריך את מה שאני חושבת שיש בי. טוב, וזה לא שלא ידעתי את זה.. זה פשוט שעצוב לגלות שזה באמת נכון.

לא יודעת מה לעשות עם ערימת השטויות הזאת שמונחת מולי, אני מסתכלת עליה והיא עוד הוכחה שאני לא הטובה מכולם ואפילו לא עומדת איתם בשורה. בטח הם הסתכלו על המבחנים שלי והתפוצצו מצחוק. מה אני יכולה להגיד? נתתי את כל מה שהיה לי באותו הרגע, אולי עכשיו יש בי פחות. אולי עכשיו יש בי יותר.

אני מאכזבת את עצמי הרבה בזמן האחרון. אני מאוכזבת מכל האני שנמצאת בחיי, אם זה מול אנשים ואם זה מול חומר.

אני מאוכזבת מכל מה שאני מצליחה להציג ולא יודעת אם זו אמת או פיקציה.

לא יודעת אם אני אמת או פיקציה. ולא בא לי לגלות שאחרים הצליחו יותר.

מה לעשות, קשה להתמודד עם העובדה שיש תמיד אנשים שיצליחו יותר ממך. שלרוב, את באמת תישארי מאחור.. לא תספיקי לקפוץ מהרכבת. מה לעשות שהכל עובר כל כך מהר ומתחלף בשניות וקשה להצליח שם ופה, ובעצם בכל מקום.

אולי זה לא באמת נורא, אחרי הכל. אולי אין לי בעצם ממה להיות בוכייה. דוגרי, מה שידעתי שיהיה- אכן קרה. לפחות מודעות לעצמי, יש לי בשפע. אולי אפילו יותר מידי. זה גם משהו.

עריכה:

בגלל החרא הזה לא כתבתי שעוד 6 ימים אין לי מלווה. מקבלים את הרישיון מפלסטיק. אוח, למי אכפת בכלל.