טוב, לשפל כבר הגעתי.
פוסט אחד בחודש ואפילו אני טופסת את הראש.
זה לא שאין לי מה להגיד, זה שלפעמים.. אני לא יודעת איך. מאיפה להגיע למקום הזה, שלפעמים נדמה שכבר לא מצליח לרגש אותי עוד. אני לא יודעת אם מה שאני כותבת בעל ערך, אם הוא יישמע נכון, ייקרא כמו שצריך. אפילו נמאס לי לחפור על זה, אפילו לי כבר נמאס לקרוא את זה שוב ושוב. אבל עכשיו הכל בסדר. אצלי, הכל תמיד בסדר. למזלי, אני תמיד מצליחה להגיע לבסדר. מעניין אם בסדר זה טוב. לא, לא נכון.. אני כן מצליחה להגיע למעולה ואפילו יותר מפעם אחת בשבוע, אבל לפעמים אני מרגישה ש.. חיים מהיום להיום.. ולא יודעים להעריך את היום. כשיש לי לחץ, אני מתה שייגמר, וכשנגמר.. אני מתה שמשהו ילחיץ אותי, שיהיה לו תוקף, ערך.
בא לי לגלות תחושות חדשות, ריחות חדשים, צלילים.. אבל לפעמים אני חושבת שלא ככה מתקדמים בעולם הזה. לא ככה אהיה מאושרת. לפעמים אני חושבת שאלו אולי האנשים, או הרגעים הקטנים האלה שאת מרגישה שיכולת לעשות אחרת וכל התמונה הייתה משתנה. לפעמים אני יודעת שהייתי יכולה לשנות וזה מרגיע אותי. אני יודעת שיכולתי, לא כל כך מעניין אותי מה שהיה ונגמר. רק ככה אני מבינה שאולי התקדמתי, גם אם אני לא יודעת לאן. אני לא יודעת מה יכריע אותי קודם, הבגרויות או הלחץ, מה שבטוח, שלמה אני לא אצא. אבל מהפחד.. הפחד שזה ייגמר, שעוד שבועיים נגמרו הלימודים "רשמית". אני שונאת לכתוב את המילה הזאת, לפעמים אני כל כך מודעת לעצמי שזה כואב. אמנם בגרות אחת נגמרה, אבל מתכונת חדשה בפתח. פתאום הכדורסל נקטף מידיי. ולמרות שאני משכנעת את עצמי שאני אמשיך לשחק גם בחצי שנה חופש לפני גיוס, בכל זאת לא יכולתי להסתיר את הדמעות על המגרש. פחדתי שתיראו, אבל גם רציתי. זה היה המשחק האחרון של העונה, מול ראשון לציון בחוץ. הרגשתי שזה מה שנשאר לי, החלל הזה.. וזה הרגיש כל כך לבד. הרגשתי שחתכו לי את הלב, שלא נשאר לי בשביל מה. וזה הפחיד קצת, לחשוב איך זה יהיה בלי זה, בלי הבנות, בלי הבריחה הזאת.. לאן אני אברח מעכשיו..? (למה אני תמיד בורחת?)
אני לא יודעת לשים את האצבע, אף פעם לא ידעתי איך זה שהספורט הזה נחרט לי בלב, אבל אני מרגישה שהוא נתן לי הרבה יותר ממה שאדע אי פעם להחזיר לו . וזו לא רק המסגרת. אלו האנשים. אלו הטעויות שעשיתי, אלו הרגעים היפים שלי, שהלב התכווץ ולא נותרו לי דמעות בעניים מרוב בכי. אלו הרגעים שלעולם לא אדע להסביר לאנשים שלא ידעו מה זה, לעולם לא אדע למצוא לתחושות האלו את המילים, גם לא עכשיו. כמעט כמו הבלוג הזה. אנשים שליוו אותי מכיתה ח', רגעים שחיזקו אותי מאז. וכואב לי בגרון, אני לא יודעת איך להגיד את זה, אז לכתוב?
אני באמת מפחדת . אני רוצה, אבל לא רוצה בכלל. לעזוב יהיה כמו לסגור דלת שאני לעולם לא ארצה לסגור. אני מפחדת שאשכח, שאגלה משהו חדש. ואני לא רוצה. הלוואי שזה היה כזה פשוט. עצוב לי עכשיו ואני לא יודעת למה. אף פעם לא אדע מה הסיבה האמתית שהתאהבתי במשהו שאנשים רק מרימים גבה עליו. יש דברים שאפשר להעריך, רק כשאת כבר אחריהם. דברים שאני לעולם לא רוצה לעזוב.
זה מצחיק איך תמיד חוזרים למקור.
מאיפה באת. זה לא משנה עוד לאן תלכי. תמיד ידעתי שהבסיס שלי הוא נצח.
לא יודעת, זה יהיה רגע עצוב. זה כבר עצוב לחשוב על זה. למה הכל כל כך שבלוני בחיים שלנו, מכוון וידוע.. אני אסיים ביה"ס, אלך לצבא, אוניברסיטה ושלום. למה אנחנו לא יודעים לפתוח את הראש?למה זה כל כך מאיים? למה אנחנו קונטרול פריקים? מתי נלמד.
אני רק יודעת,
שברגע שזה חשוב לך, את תמצאי לזה מקום. ברגע שתדעי למצוא לדברים שאת אוהבת מקום, הכל יסתדר מעצמו. את תסתדרי מעצמך והחיים שלך יסתדרו מעצמם. ברגע שתבחרי לאהוב, זה לא משנה את מי ואת מה, יהיה בסדר איתך.
קטנטן עלייך.
כמה כבר קשה זה יכול להיות ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
