ההיגיון של הלב

עכשיו כבר כמעט לא נותר מה לומר. הציפיות והשאלות מתקיימות בתוכי, מתעצמות בפנים. על כך שאני לא מוצאת את המקום שלי בבית הספר, שכנראה מעולם לא יכולתי למצות את עצמי שם. אני מבינה שלמרות שחשבתי שהמסגרת הזאת מוציאה ממני הכל, כנראה שחברתית נותרתי כבויה. איבדתי את השמחת חיים. איבדתי את היכולות שלי ואת האמונה בעצמי. אני מרגישה בודדה. בודדה עד כדי כך שבא לי לקחת את עצמי ולברוח מכאן. וזה לא מקרי שאני כל הזמן מתכננת בריחה דווקא כשאני לא מצליחה לעבור את הטסטים המחורבנים האלה.

מה אני כבר יכולה להוסיף? המקום הזה עושה לי רע. האנשים לא מצליחים לדבר איתי ואני לא מוצאת איתם ואצלם כלום. שום דבר שגורם לי לרצות לחייך, שום דבר שגורם לי לרצות להיות בקירבתם. אני בודדה באמת. ואין אף אחד שאני מסוגלת לפנות אליו.

כמה שהייתי רוצה להיות כבר בצבא. לצאת מהמסגרת המזויפת הזאת, שכל פעם מתגלה צביעותה מחדש. של אנשים שאני לא אני בקירבתם. אנשים שאני נאלצת להתפשר למענם. אנשים שלא יודעים להעריך אותי. אולי כדאי באמת להתרחק. רק טוב יצא מזה. פורים היה חרא. אולי הוא היה חרא כי ניסינו יותר מידי. אולי הוא היה חרא כי לא הרגשתי טוב עם עצמי, הרגשתי מכוערת.. וזאת תחושה מאוד קשה להסתובב איתה כשאת מתחפשת לגיישה. הרגשתי שחברה שלי לא רואה מעבר לבבועה של עצמה והרגשתי שאני לא צריכה להיות שם, לא צריכה להיות מחופשת לשום דבר ובטח שלא מאופרת בשכבות על שכבות של זיוף. הפורים הזה היה קודר, והלוואי שהייתי יכולה להאשים את המזג אוויר. פורים הזה היה מאכזב כמעט כמו כל דבר מאכזב בי"ב. כל דבר שאמור להיות הפיניש המתוק, יוצא מר. לא מסתדר כמו שחשבתי. וכל פעם אני יוצאת משם כשאני יודעת שלא- פשוט לא היה אמור להיות ככה. לא הייתי אמורה להיות ככה. זאת לא אני. אולי יום אחד אכיר מישהו שיכיר אותי באמת. נמאס לי כבר לחכות לכלום. לצפות להכל ולכלום באותן הציפיות. אני כבר לא יודעת ממה אני יותר מאוכזבת. מזה שאני מרגישה שננטשתי או מזה שאני יודעת שנטשתי. אלו מהרגעים האלה, מהחגים האלה, שאני כל כך רוצה להיות במקום אחר, שנה מהיום, ולא לראות ולא לשמוע ולא להיות קרוב. במקום שאני אוכל לממש את עצמי. במקום שאני אוכל לשמוח בו, ולא להרגיש מתבדלת.  להרגיש שייכת. אני שונאת את זה. אני יודעת כמה אתן יותר טובות ממני, ואני לא יודעת למה אני טורחת להילחם ועל מה. בכל מקרה, אני מאכזבת. מאכזבת את עצמי בעיקר. מאוכזבת מכל מה שעשיתי שלא הייתי צריכה לעשות, מכל הקשרים שנקשרו שלא היו צריכים להיקשר, מכל האכזבות הפנימיות והתחושות כישלון החמורות..

והכל קורה שבוע לפני הטסט. שבוע שבו אני צריכה להיות 100 אחוז חיובית ו100 בפוקוס. ונעזוב את הטסט. פורים! מצווה להיות שמחה בפורים, לתת ולתת. וכל מה שאני מצליחה למלמל הוא שאני רוצה רחוק מכאן, לבד מכאן, עם אנשים אחרים שיסתכלו לי בעניים ואנשים אחרים לקרוא להם חברים. נמאס לי למצוא מענה בקשרים לא ממומשים. בא לי להתרחק מכאן! להסתכל לכם בעניים ולהגיד שמאסתי בקשרים האלה. להיות באמת. לא לשקר ולחייך למענכם עוד. לא לתת לכם לצאת מזה בסיבוב או להרגיש מעל.

איך אני שמחה שאני עוד מעט כבר לא אהיה פה. זה יהיה אני לעצמי. מפחיד ככל שזה נשמע. יהיה באחראיותי, בבעלותי, בשליטתי. אולי אני אוכל להכיר מישהי אחרת בעצמי, מישהי שתוכל לצאת לעולם גם.

אני מרגישה שאכן הסביבה מגבילה אותי וכובלת, לכל אותן הסטיגמות והקווי מתאר שאפיינו אותי עד היום מבחוץ. אף אחד לא מרגיש מה שאני מרגישה, ולא יודע מה מסתתר מבפנים.  אולי גם לא מכירים אותי באמת. אנשים שמכירים אותי יותר מידי זמן אולי גם לא הכירו אותי אף פעם. אף פעם לא ייראו בי יופי, אף פעם לא יזהו שיח. אולי היה נחמד להכיר מישהו, שהיה מחזיק ממני משהו. אבל אני יודעת שזה לא יצליח, כשאני לא מחזיקה מעצמי כלום. נהייתי כבדה, למדתי לשתוק, למדתי ללכת, למדתי לא לאפשר לעצמי, למדתי לא להשתחרר. פתאום החגים מאבדים משמעות, המשפחה כבר לא פה וזה עצוב איך אני רוצה להיות במקום אחר עכשיו במקום כאן. זה באמת באמת עצוב.