ההיגיון של הלב

אולי במקום לפחד, צריך לשחרר.

לשחרר מזה שחשבת שלא תצליחי, לשחרר ממה שאת מפחדת שעתיד להתרחש.

לעזוב את הלא נודע שאת כה מפחדת לצנוח אליו, ולשכוח שאת עוד רגע פוסחת אל עוד שלב בחייך, ולא שמת לב בכלל.

להיסחף עם המוסיקה למקום שאת מכירה ואוהבת, להקשיב לצלילי ילדותך, שמבשרים את הטוב בעולם. אלו הם הצלילים שיובילו אותך למקום המבטחים, למקום בו גם אם הכל לא יילך כשורה, את תמצאי את הדרך לטוב. אני מקשיבה לצלילים של שבת בבוקר, של שלמה ארצי, של cherish the ladies, ואני נזכרת. אני נזכרת ששמעתי את זה כבר, במציאות אחרת, כשהייתי שונה. אני זוכרת את הצלילים האלו, את המילים.. כאילו מקבלות משמעות שונה עכשיו, במציאות שבה אני.  מוסיקה שמשחררת את כל הרוע שבי, את כל העכבות והמכשולים שיצרתי, בשביל שיהיה לי ממה לפחד ולאן לשקוע. מוסיקה שמזכירה לי שגם כשאשאר לבד ואשרור בבדידותי, השמש תמשיך לזרוח מעליי ולהאיר את חיינו. המוסיקה עוטפת אותי. עכשיו, כמו שאני היום, בדיוק כפי שעטפה אותי אז. הייתי במקום כל כך שונה, בסביבה אחרת.. והנה היום, דרכנו נפגשות שוב.

כאילו חופש אוחז בי, נחת נפל בחלקי. שלוותי הפנימית, המרגישה שחופש גדול עכשיו, אותה שלווה שתיאלץ להידחות לפעמים אחרות. ואני תוהה, אם אני אי פעם אלמד לשלב את השלווה בשגרה היום יומית.. האם הפחד והלחץ ימשיכו להובילני במקום התחושת שלווה והשחרור..

אין לי כוח להתעסק בשום דבר, למרות שאני יודעת שעוד מעט אני אתחרט שלא הקדשתי לזה את הזמן בעת הנכונה. כן, עוד מעט המבחנים יהיו נחלת עברי ואפסע לקראת שלבים חדשים בחיים. אז למה אנחנו תמיד מחפשים את השם ולא מתעסקים בכאן, זאת לא אבין. למה אנו צריכים לטעות כל כך הרבה בשביל להבין שאנו מבצעים טעויות. למה הכל זה סוף, שחור או לבן, כן או לא, בגיל הזה.. זה או להיות או לחדול. למה מבינים את זה בגיל מבוגר כל כך..

ההורים בטורקיה. אולי, רק אולי, הייתי רוצה להיות שם איתם. לחוות חופש של שמלה, צעיף ומשקה קר.. בלי שום מסגרת. אבל אני נועלת את עצמי, כי מבקשים ממני, ועוד לא יודעת לשחרר את עצמי, גם במקומות שכביכול מוגבלים על ידי אחרים. בא לי לצעוק.

אפילו לבכות קצת. אבל אני שומעת את המוסיקה שעוטפת את גבי ונצמדת לאוזניי, ומאלצת אותי להמשיך בשלי. בניגון המיוחד. בדרכי שלי. במאבקים, בשמחות, באושר, בחוסר וודאות, בבלבול.. בהוויה. אני נצמדת לחזון שלי, יודעת שלעיתים זה לא אפשרי.

יודעת שאת מסתכלת אי שם מלמעלה, מזכירה לי מאיפה באתי, ומה חשוב בחיים שלי. את הנופים של הגלבוע, ואת ארוחות הבוקר בקיבוץ. נורא מוזר לי, שאת חוזרת אליי בזמן האחרון כל כך הרבה. אני נזכרת כך, ולא יודעת מה להגיד. אני לא יודעת איך לגשת אלייך. לא יודעת להסביר אותך במילים. לא יודעת מה היית בשבילי. אני רק יודעת שלעיתים, את חסרה כל כך. מה שהבאת איתך חסר כל כך, מה שהייתי כשהייתי איתך חסר לי.. מישהי שלא הייתי עם אף אחד אחר. מישהי שאולי גם לא אוכל להכיר לאחרים. אולי גם לא אוכל לדבר עלייך, כי לעולם לא אמצא את המילים. אולי אף פעם לא אדע למה התרחקתם כל כך, ולמה לא ידעתם להחזיק מעמד.. אולי אני ארצה לחבק אותך אמא ולהגיד לך שלעולם תהיי בטוחה במשפחה שיצרת לעצמך. להגיד לך שאני לא אתן לך להרגיש לבד כמו שהרגשת. שמה שאני רואה איתך ועם אחייך, שאני אנסה להבין, שאני אנסה לתקן.

למה אי אפשר לתקן את כל העולם..

איך פרשתם כנפיים. איך המילים בשירים, כשהם עם מנגינה, נשמעים כל כך אחרת. איך זה שאוכל של בית, תמיד יהיה לו טעם שתרצי לחזור אליו.

איך החזקת מעמד כשוויתרו עלייך, כשנטשו אותך, כשראית אותה מתהלכת באומץ, טווה לעצמה את חייה בעוז. מה הרגשת אתה הילד, מה אתה חושב שאני מרגישה. איך זה כשאתם פה, אני לא יכולה לסבול אתכם, וכשאתם לא פה, אני רוצה להיות אתכם. 

 נה נה נה נה נה