ההיגיון של הלב

הרבה זמן שלא כתבתי כאן. זה לא אומר שום דבר על הכתיבה שלי, כי לא הפסקתי לכתוב. ברגעים שהלב בוער בי ואני רק מחפשת את הפריקה שאחריה אוכל להרגיש רגועה, מצאתי מפלט במחברת ובמילים שהן רק לעצמי. הרבה מאוד דברים עוברים עליי בזמן האחרון, מעטים מהם מוסיפים לשפיותי.

אני טעונה בהרבה מאוד תחושות ואני מרגישה שהשלב הזה שבו אני נמצאת, אולי לא יחזור עוד. וככה אני חיה. מנסה להתמקד בהווה, אבל חוששת מהעתיד. חששות שיכחת העבר צורמות בתוכי, וברגע שאני מתחילה לחשוב שהנה י"ב והכל הולך להיגמר.. עוברת בי כזאת צמרמורת, שאני מבינה למה אנשים מפחדים מהמוות ומהחוסר שהוא מכיל בחובו. אני מפחדת להיות רחוקה מכל מה שהכרתי וגם מכל הפרצופים שחייתי לצידם. אבל אני מתה להחליף אותם באחרים, אני רוצה כבר לראות איך אני אוכל להתמודד עם אנשים ממסגרות כל כך שונות ועם ערכים כל כך רחוקים ממני. אני מפחדת לשכוח את כל מה שידעתי, לפסוח על כל מה שאהבתי והערכתי. להיפטר מכל אותם ערכים שכל כך שונים מהעולם שלי, לפרוץ את המעגל הזה.. של האנשים שמכירים מה שהם מכירים וזה כל מה שהם גם רוצים להכיר. כן, אני רוצה להסתקרן. אני רוצה לצאת לעולם ולהכיר דברים שמעולם לא הכרתי.

לדעת כמה דברים אני לא יודעת. כמה עוד לא חוויתי, במה עוד לא נגעתי.

אבל אני עייפה עכשיו, הגוף שלי קרוע לגמרי, אפילו די מתפורר. בצורה משכנעת למדי, יש לציין. בצורה כזאת שמחייבת אותי במקום לסדר את החדר ולארגן את המחשבות, לשבת ולרבוץ מול המחשב ולכתוב כאן.. מה שהרבה זמן לא עשיתי. כאילו זה אף פעם לא מתאים כאן. כאילו המקום שירת אותי לכל כך הרבה רגעים יפים בעבר, שעכשיו שהשתניתי.. אני לא יודעת איך לאכול את הבלוג הזה. איך להתייחס אליו. ובגדול, גם איך להתייחס לעצמי. האם להמציא את עצמי מחדש, בלי כל מה שידעתי.. האם כל מה שידעתי, ידעתי לא נכון? האם כל התכונות שידעתי שיש בי, נעלמו? האם כל ההערכות לגבי האופי שלי השתנו? האם הפסקתי להיות אריה טיפוסית והתחלתי להיות בת אדם משתלבת, במקום מתבלטת?

אני מרגישה שהסביבה שינתה אותי ובנתה אותי למשהו שאולי לא מתאים לי. שאולי החלטתי להיות מישהי שלווא דווקא מדברת אליי. מישהי שאני מרגישה שאולי כמוני. אולי כל הילדות שלי, הייתי אחת ועכשיו אני אחרת. אולי האופטימיות שבערה בי, כבר הפסיקה לבעור. היא אמנם דולקת, אך על אש קטנה.. כמעט בלתי מורגשת. ולמה זה? האם אין לי את כל הסיבות שבעולם לחוש מאושרת? למה אנחנו מחפשים כל הזמן דברים שנמצאים לידנו? למה האושר חולף, למה קשה לאנשים לחייך מהדברים הקטנים. הכל ניהיה מובן מאליו בשבילם, אפילו האושר. הכל עובר ליד. שום דבר לא עובר בפנים.

אני מתחילה לפחד, כשמחלחלת בי הידיעה שאוטוטו ונגמר ביה"ס. שאת ההחלטות החשובות לקראת 3 שנים או אפילו שנתיים במדים, אני צריכה להחליט. אותן אני צריכה לבצע. עליהם אני מפקדת, בהם אני קובעת. והאם אני בכלל יכולה לעשות את זה? האם יש לי את הכוחות האלה? האם אני אבצע את ההחלטה הנכונה.. האם הם יידעו מי אני? ומה יש לי להציע להם ? האם אני אהיה מוערכת רק על סמך נתונים יבשים, או שיתייחסו אליי כבת אדם, חיה נושמת ובועטת . האם אני אדע להראות להם מה אני שווה? האם יש לי את המוטיבציה לעשות את הלא ייאמן מבחינתי, האם יש בי את הכוחות? האם כל ההצהרות שהצהרתי במשך השנים, ובמשך היסודי, האם כל אלה יתממשו? או שאשאר בבועת המקום, הזמן והמסגרת. האם אצליח לפרוץ, והאם ארשה לעצמי להיות מאושרת- בלא תנאים, בלא מגבלות, בלא שום מעצורים?

ללמוד, זו הזכות האמיתית בעולם הזה.

להרשות לעצמך להסתקרן, להבין שאת לא יודעת גם מה שאת יודעת. לא להפסיק ללמוד. ואז אולי.. רק אז.. ההתבגרות לא תיראה מאיימת, והזקנה לא תהווה מטרה שאין ברצוננו להגיע אליה. אנחנו מפחדים מכל מה שאנחנו לא מכירים, מהחוסר הזה שמאיים לגרום לנו לאבדון.

 אני לא יודעת אפילו אם אני זוכרת אותה עכשיו.. אם אני יודעת מי סבתא שלי הייתה, ואי אפשר להגיד שיש אפילו שנה למותה. אני לא יודעת אם באמת הכרתי אותה, או הכרתי רק את מה שרציתי להכיר בה. אני לא יודעת מה זה מוות.. אנשים פשוט הולכים.. הכל מתחלף מסביבנו כל הזמן.. וזה מבעית. מבעית שאין לאן ללכת ועל מי להישען, בלי שתיאלצי לעשות ויתורים. בלי שייאלצו לוותר עלייך. אבל דבר אחד אני יודעת, אסור לי לוותר על עצמי. אנשים תמיד יתחלפו מסביבי, מכשולים תמיד יפרצו את המחסומים הכי בטיחותיים שלי, ובשקט בשקט.. צריך גם לדעת להזיז את הגבינה. לא לפחד להכיר דברים חדשים.

אסור לפחד מהפחד, אסור להיעצר מהפחד, אסור להיכנע לבינוניות. אסור להיכנע בכלל. את צריכה לצאת לעולם כפי שאת מכירה את עצמך, הכי טוב שאת מכירה את עצמך... ולתת לעצמך לזרוח. לאור האמיתי שלך לצאת החוצה. ל'אני' האמיתית שבך. לזאת שיודעת מה היא שווה ובאותה המידה גם לא. לזאת שיודעת שיש פעמים שלא יוכלו לנצח אותה, ולזאת שיודעת שלא צריך לנצח את הכל. לא צריך לנצח בהכל. המטרה היא לא הניצחון. המטרה היא הדרך. המצפון שלך, שתמיד ייראה את הצפון שלך..

לא לפחד מהטסטר שיכשיל אותי, ולא לפחד ממה שאת לא יודעת. מה שאת לא יודעת, אולי גם לא תדעי. אבל מה שאת כן יודעת, תשתמשי בו, בכדי לצבור עוד ידע. תהיי את. תהיי תמיד את. מה נשאר לך אם לא להיות מי שאת באמת? האם תאהבי את עצמך אחרת? אני מנסה לחשוב על פולין.. להכניס את עצמי לפרופורציות, ואז אני מתחילה לחשוב על החשיבה האנושית, על הפחדים שלנו, על מה שמניע אותנו להצליח, ועל מה שמניע אותנו להיכשל. על מה שמניע אותנו לשנות. על מה שסוחף אותנו...

אחרי מה אנחנו נסחפים?

אני מפחדת מהטסט ביום שלישי.

אני לא יודעת למה אני מפחדת. זה בטח מהרגע שבו את צריכה להוכיח את עצמך. אולי מהרגע שבו תגלי שאת לא מה שחשבת. אולי זה ברגע שתביני שנפלת ללא נודע, וכל שנותר לך לעשות זה מה שלמדת- והכי טוב מכך. הכי טוב שאת יכולה, וזה כל מה שיש בכוחך לעשות.. הכי טוב שאת יודעת לעשות.

הכי טוב שאני יודעת לעשות.

מה שיהיה יהיה. לא לפעול בפזיזות, לפעול עם מחשבה. לא לפעול מתוך אינסטינקט. לא לעשות מזה מה שזה לא, להכניס את הכל לפרופורציה. זו בסך הכל מכונית, בסך הכל אמצעי להגיע ממקום אחד לאחר. זה לא הסוף שלי וגם לא ההתחלה. זה עוד שלב בחיים שאני צריכה לעבור, עוד התנסות שאני צריכה לחוות, עוד אירוע שאני צריכה להתמודד איתו.

אז אני נושמת, נושפת. מקווה שהלילה אני אחלום חלום טוב לעבור את הטסט. מקווה שהכל ייראה הרבה פחות מאיים בבוקר, הרבה פחות מפחיד. זה כולה כביש, זו כולה אני, וזה כולה טסטר.. זה לא משהו שלא עשיתי כבר איזה 50 שעורים.

פייי, שבוע טוב לכם.