החיים שלי כרגע,תלויים בין שמיים וארץ, ללא תכלית הנראית באופק. ולמרות שזו נראתה לי הדרך הכי לא סטנדרטית לחיות, היא מכילה בתוכה הרבה הזדמנויות. מה שנקרא, החומר בידי היוצרת. גורלי טמון בידיי. ולמרות שיש ציונים שלא מצליחים לייצג אותי, ויש מקומות שאני לא מצליחה להביא את עצמי לידי ביטוי, אני לא מתייאשת.
אני לא אוותר לעצמי, לא אגיד שאני פורשת. כי לפרוש זה הכי קל, הקושי נמצא בהתמודדות עם עצמך על הדברים שאת מאמינה בהם, במקום שבו את לא מרגישה מוגנת. במקום שגם אם את נתלית על חוטים רעועים, לא אבדה תקוותך ליום יותר טוב, לשיחה יותר טובה, לחיוך הרבה יותר שמח.
וגם אם דברים לא הולכים כמו שרציתי, אני לא רוצה ללחוץ. אני באמת רוצה ללמוד לשחרר, גם אם זה יהיה בין הדברים הקשים שאעשה. אני לא צריכה לדחוף בכוח, מה שיבוא יבוא. ומה שארצה שיבוא ולא יבוא, אין בעיה ללכת להביא.. סך הכל יש לי מוח יצירתי לאאלה. ;)
אני צריכה להפסיק לפחד מהצל של עצמי. מההשלכות של מעשיי. להפסיק לפחד מהעניים הבוחנות, להפסיק להישאר בטפלות. להציב מטרה קטנה, ולהצליח להגשימה. זה לא נשמע מסובך מידי ואפילו בר ביצוע.
וכבר עכשיו מתחילות לבצבץ תחושות שלא היו אף פעם, חברויות שלא ידעתי לפתח.. רגעים שפחדתי שיתקיימו, אבל אני צריכה להמשיך במסע שלי לעבר מציאת כל האתגרים האפשריים הקיימים ולנסות לעבור אותם. וגם אם אני לא מצליחה לדבר איתה, כי למרות שאני חושבת שאני לא מבינה אותה- אני דווקא כן, ואני לא רוצה להיראות חלשה לידה, או קטנה לידה, או לא סמכותית לידה. אני לא רוצה לקנא בסביבתה, לא רוצה להרגיש מחויבת לזה ש:לה יהיה חבר לפניי. לא רוצה לתת לך כוח, למשפט שלך.. שאני כבר לא יודעת מלפני כמה זמן שמעתי אותו.
אני לא רוצה לתת לזה כוח. לא רוצה שהיא תתקדם לפניי, למרות שאני רוצה לתת לה לפרוח. אני מאוד רוצה להתקרב, ואני לא רוצה בכלל. אני לא רוצה לגלות דברים שיעציבו אותי, דברים שיאיימו עליי. אני לא רוצה לראות אותה נוסקת, ואותי מפורקת. אני לא מבינה למה היא תמיד באה על חשבוני. אני לא מבינה את הצורת חשיבה הזאת.. מה יש לי - לעזאזל?
כל זה רק מעכב, רק גורע, רק לא מאפשר. הלוואי שהיה אפשר לפסוח על האגו, להתעלם מההשפעה ההרסנית שלו ולהפסיק לתת לו להשפיע ככה. להפסיק לתת לסביבה את הכוח להלחיץ אותי, לגרום לי לפחד במקום לדרבן אותי, לתת לי מוטיבציה. הלוואי שהייתי מצהירה שהיום זה היום. אבל אני מפחדת. ואני לא יודעת ממה.
למה כל כך מפחיד לעשות מה שאני אוהבת על המגרש. למה כל צעד שלי מרגיש כגורלי וכהרסני. למה אני לא יכולה לצחוק על זה. למה אני לא יכולה לצאת מעבר לזה. למה אני נותנת לדברים כאלה את הכוח.
במקום להעריך את מה שיש לי, לדעת שזה באמת הרבה, אני לא מצליחה להבין שאני שווה משהו. תמיד יהיו כאלה שעוד לפני הסיבוב יעקפו אותי וישאירו אותי בערפל. למה זה תמיד ערפל ולא קרש קפיצה. הלוואי שלא הייתי כל כך מסובכת. והכל היה פשוט ונאיבי- בעיקר נאיבי..
איך גדלנו כולנו. מפנים את המקום למוחות החושבים והתוהים מאחורינו.. מביטים לעבר אופק חדש.
לא נתפס. פשוט לא נתפס.
הכנה ללוחמות? אני? עוד מעט אתפשט מכל כאביי וכל סבליי, וכל שעברתי בחיי אצטרך לערום לערימה ולאסוף על גבי וללכת לצה"ל. אבל עד אז.. יש לי עוד הרבה זמן לשנות. ועוד הרבה זכרונות לאסוף. לסיים את כל הספרים שאני רוצה לסיים, לעמוד במשימות שעוד לא הצליחו לגבש בראשי..
ואחת מהן:
"זאב הערבה"\ הרמן הסה. סוף סוף הגיעה י"ב ואני ממשיכה בתקווה למשהו חדש .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
