היום נפתחה שנת לימודים חדשה, אמת. שנת לימודים חדשה שרק היום התחלתי לאלץ את עצמי לעכל שזאת השנה האחרונה, על כל המשתמע מכך (שלעולם ל-1.9 לא תהיה משמעות כפי שיש לה עכשיו, לטוב ולרע).
אז שנת לימודים חדשה בפתח, ולי ובי מתרוצצות אלפי מחשבות על הדרך של השנה הזאת ואיך היא תצליח למנף אותי ואיך אני אצליח למנף את עצמי למקומות שלא ידעתי שחני תוכל להשתלב בהם .
יש לי באמת הרבה צפיות, אך לא כאלה שיביאו לאכזבתי. למרות העובדה שהרציונליות שלי עובדת מצוין, יש דברים בתוכי שאיני יכולה לדלג מעליהם, ושלבים בשנה הזאת שאצטרך לעבור גם כשלא ארצה וכשלא ארגיש מוכנה, ועוד מלא קפיצות שייצטרכו להיעשות השנה להבדיל משנים קודמות.
כי זהו, י"בטית זו אני. עונה לכינוי שמיניסטית, ופאקינג זה לא להאמין.
אז עברתי תיאוריה קטנה משלי, וממחר אני אתחיל גם שיעורי נהיגה. אמנם באיחור אופנתי, אבל בזמן שלי התאים. היום הייתה לאבא יום הולדת, שהתפקששה, שהלכה פייפן ושהייתה פשוט נ-פ-ל-א-ה! .
כל שיחה גורמת לי לחשוב על מה שיש לי, ועל כמה אני מפחדת לאבד. שוב אני נכנסת לסרטים וכועסת על עצמי שאני יותר חוסר יותר משאני מעריכה את הכאן ועכשיו.. ועל זה ועל עוד אלפי דברים אחרים- אצטרך לעבוד בעצמי.
כל פעם לכתוב ברכה נעשית המשימה הכי מסובכת של היום הולדת, דבר שאנשים מסביבי לא באמת מבינים לחשיבותה מלבד משפחתי המצומצמת ואולי למעט אבי. אני חושבת שלברכה, כמוהן למילים, יש כוח אדיר.. שכפי שאבי קרא לכך.. הן יוצרות הרבה מעבר לכוונתן האמיתית. הן מתעצמות כשהן מושמעות בקול, וזוהי מהותה של ברכה.. להיות מעצימות ומועצמות. אז אני נושכת את השפה, מדליקה את הMP ומנסה למצוא את המקום שלי להודות לאנשים שמסביבי, לרגעים שמסביבי וליופי שבי. משימה לא פשוטה ומאתגרת אם אני חושבת על כך מספיק.. ולמרות שאני מרגישה שיחסי לברכות השתנה כליל, לא אוותר על המשימה ועל האתגר הקשה הזה.. ואשב, ואנסח- ואחליט שמוזה.. ויצירה.. וכוחן של מילים.. יכולות לבוא ולהיות מעצימות גם כשהן מספרות סיפור שמח, גם כשהן ההוויה של חיים מאושרים.
אז פחד אלוהים, כבר אמרתי?
אבל בטוחה בעצמי. משום סיבה נראית לעין. מרגישה ששינוי חל באוויר, וששינוי מחלחל לתוכי. תחושה שלמה שמרגיעה אותי גם על המגרש. משהו בגישה השתנה. משהו קטן. שגורם לי להחליט שכדאי, שאפשר ושיבוצע. זו הרגשה נפלאה להרגיש איך כל שנה ושנה בכדורסל.. משהו מהפחד שלי נמוג. הוא לבטח לא ייעלם, אבל הוא מתחיל לא לעצור אותי.. הוא מתחיל לקדם אותי להראות את הדברים שהיו בתוכי כל הזמן הזה.
לרגעים האלה חיכיתי, לסיפוק הזה קיוויתי. ואין כמוהו.
גם אם אני מזילה דמעה, מאבדת את עצמי, לא מבינה מי אני כבר, לא יודעת מה אני מייצגת ועל מה אני נאבקת. גם אם אני מתפרקת וחרדה לכל דבר שמסביבי, גם אם אני מתוסבכת.. ועצבנית כל שעות היום ומחייכת כל כך מעט..
הנה, יושבת אני בעשר וחצי בלילה ומספרת לבלוג הקטן הזה שאני בכל זאת מרגישה מאושרת.
אז למה כל כך קשה להודות שטוב? שכיף? שבחיים האלה לא באמת צריך לדעת משהו כדי להיות מאושרת..
לא באמת צריך להישאב אחר תרבות שמדגישה את החוסר ולא את היש! דוחפת להשגיות ולמצוינות כשפועל לא מקדמת אף ערך מאחורי הנצנוץ הרגעי.
אז י"ב בפתח.
הלוואי שאצליח למצוא בתוכי את המקום לכתוב לאבא ברכה. אולי גם לאמא. אולי גם לבקש סליחה. אולי אפסיק לפחד להגיד מה שיש לי בפנים, על הלב- עמוק עמוק. אולי אעיז, אולי אפרוץ. ואחייך! אבקש לחייך.
או כפי שאמרתי..
לצעוד ביושרה: שרגשות הלב, קול הפה ומראה העניים זהים הם. הלב, הקול והפה אחד הם. יושרה, ח'ברה..
לא מילה גסה. לא לראש הממשלה, לא לגדעון סער, לא לכל אלה שיושבים בפתח תקווה ומחליטים לעשות אפלייה על בסיס צבע עור..
אם.. רק אם ראש הממשלה לא היה מבטל את הביקור שלו בבית ספר שלי, אולי הייתי יכולה להגיד מילה או שתיים. בינתיים.. אני אמשיך לחשוב ולשאול את עצמי, מה האנשים המקורבים לראש הממשלה מייעצים לו, האם הוא שומע בעצתם ואיך הוא בחיים האמיתיים שלא תחת הכינוי 'ראש הממשלה'.
אז לילה נפללאאאא :)
ושנה נהדרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
