ההיגיון של הלב

ימים של שקט.

נצא אל החלון לראות

אם כלו כבר המים

אולי כבר יש באופק, אדמה

לולה, ימים של שקט.

אני מנסה לפתוח את העניים וכל מה שאני רואה לא ברור. הטשטוש מגיע מפנים,האושר בפנים, רגעי החולשה והצער.

המון סרבול, מעט מאוד ידוע. הרבה לא ידוע. אני מנסה לאחוז במה שאני יודעת, אבל ככל שהזמן חולף.. אני מגלה כמה איני יודעת דבר. לשחרר את המושכות ולהפסיק לדהור לכל מקום. אני יודעת שגם בשלווה יש הרבה רעש. וגם בשקט מתרחשת מהומה. ולמה כששמח גם עצוב, ולמה כשעצוב.. לא שמח.

למה היושרה מובלת על ידי מבוכי כוח ואגו, ולמה האמת נמדדת במדדים.

למה האמת כל כך חבויה.

לפעמים אני רוצה לראות אותה מולי, לדעת מה כן ומה לא. להכיר את המרחב ביניהם.

ואז היא חומקת, מתפתלת.. ומשאירה את בני האדם לברוא להם אחת.

וכמה שאנחנו קטנים לעומתה. אבק אל מול הטבע העצום שמולנו, מול האמת שמאירה את דרכנו. אז למה היא נשארת בצד, נטושה.

בעוד הרדיפה אחר הבצע, הלא מושג והלא שלנו, לוקחת את מלוא תשומת ליבנו, והאמת מתחילה להתחלק למיליארדי אמת, ולהעניק לבני אדם חופש לחיות עם יושרה בדרכם, או עם הרוע בדרכם...

אז אם בדרכי שלי תמיד הלכתי, למה אני לא מפסיקה לערער על מה שאני ועל מי שאני. אני לא מפסיקה לשאול, לא מפסיקה לא לדעת. יודעת לדבר בעיקר לא. מכאיבה, פוגעת, דורכת.. וכשהכל לא נכון.. גם את הנכון אני עושה מהסיבות הלא נכונות. מאגו. מאגו. מקבלה. מרצון לשייכות.

בשקט בשקט אני רוקמת לי אישיות וזהות עצמית, שמאופיינת קודם כל באופן שבו אני מעריכה את הערכתה של הסביבה כלפיי (סוציולוגיה,מה.) ואז נבנית בהתאם לאולי חיזוקים, עונשים וכל דבר שזוכה מצד הסביבה לסנקציות חיוביות. את השליליות כמובן יש להשאיר בצד.

אז מה זה אומר עלינו?

החברה מכתיבה ומכתיבה אמת, אמת שלה. ולרוב היא הופכת לאמת שלנו. אך האם זו האמת. האם יש רק אמת אחת.

מה זו אמת בכלל.

לאן אני מתקדמת עם האמת שלי. מה האמת שלי.

האם אני מתהלכת ביושרה. מהי יושרה בכלל.

הערכים שלי רבים, לא יודעת אם הם סותרים האחד את השני או משלימים, לא יודעת אם אני חיה בעבר, בעתיד או בהווה. והווה כמו שראיתי בקונג פו פנדה, ההווה הוא מתנה (ומכאן present). אז למה כל כך קשה לחיות לצידו.. בהוויתו. תמיד אחפש להיות במקום אחר, אחשוש מהצעד קדימה ולא אתבונן בצעד הנוכחי..

למה עיני נישאות לעתיד, במקום להיות נטועות ומתפתחות בהווה.

חולפות בראשי מחשבות על מי ומה אהיה בעוד שנה וחצי, מדים על גופי המייצגים משהו שהרבה יותר גדול ממני. מה אייצג אז? איפה יהיו ערכי? לאן הם יובילני? לאן אוביל את עצמי..

נראית אותו הדבר, מדברת אותו הדבר, אבל אחרת לגמרי.

אני מרגישה יותר טוב. קצת יותר רגועה, והראש עדיין מסתובב. אולי זה בגלל שבזמן האחרון אני לא עושה שום דבר שנראה "מועיל" ובכל זאת הזמן זורם ונותרו שמונה ימים לכיתה י"ב. ואז אין לאן לברוח.. כי מתחילים לספור את הימים. לספור בשמחה, בעצב ובחשש רב. לספור כי תמיד סופרים ואז הספירה נאבדת באיזשהו שלב והזמן מתחיל לזרום במהירות.. ולפני שנשוב לשים לב תיעלם השנה האחרונה בביה"ס.. אוי לא!

ואז מה? הרפתקה. מלא מלא צבעים. אנשים. מקומות. לא נודע.

ועד אז.. תמיד נשאר היום. ומחר.

ואולי לגלות על עצמי משהו חדש. ולרקום אמת. שתוליך ושתיהיה מולכת. שתלווה ושתיהיה מלווה.

מי היה מאמין שייצא פוסט כזה אחרי הכל.