ההיגיון של הלב

למרות העדשות מול עניי, שעימן הגיעו הציפיות לעולם אחר.. בכל זאת, הכל נראה מעורפל ולא בצבעים הנכונים.

אני שונאת את זה, שונאת אימוני חרא. שונאת מצב רוח חרא, ושונאת כבדות.

נדמה שהיום, ניסו לשבור אותי מכל הכיוונים.. והו, כמה פעמים נשברתי. כאילו לא מספיק על הכל, נוספה השטות הזאת.. ההתלהמויות האלו, הכעסים, כאבי הראש ופשוט מצב רוח ברצפה.

זה כבר מזמן לא מרגיש כמו חופש.. אלו סתם ימים, סתם שעות, סתם דקות.. שהינם אותם הימים, השעות והדקות בתוך המסגרת ההיא. מחברות כבר התייאשתי, ועכשיו אני נאחזת בדבר האמיתי היחידי שאני יודעת לעשות- וזה להילחם על מה שאני באמת רוצה. אני נלחמת, מאפשרת וצונחת .

אני לא יודעת להתאפק, לא יודעת לוותר.. לא יודעת לחפש משהו אחר. היצירתיות מתה, הקורדינאציה בריצפה ועל כושר אין מה לדבר בכלל.. אני מרגישה כמו בטטת כורסאות.

כמו מצב עילפון, ואני מחכה שינערו אותי וישפכו עליי מים קרים.. בינתיים הכל פושר.קראתי בזאהיר שדברים פושרים לא משפיעים על החך.. אז מה אני מתפלאה שכל כך שומם כאן.

הניסיונות הנואשים שלי לצאת מזה נפלו איתי.. וכל מה שאני זוכרת זה, שבכל חופש גדול אני מרגישה בודדה. יותר מתמיד.

כן, קראתי ב'כשניטשה בכה' את אותן המילים הללו: "הבידוד קיים אך ורק בבידוד. לאחר שחולקים אותו- הוא נעלם כלא היה".. אבל אני לא מרגישה שזה נכון והאמת.. שאני לא יודעת איך.

אני מרגישה רע. משום מה עולה לי היום הולדת למחשבה, בה הובכתי להיות ילדה.. שמא ייראו אותי כמי שאני. כמה מגוחך זה, הא. כמה עצוב.

דווקא בזמן שאני אמורה להרגיש הכי טוב, עצוב לי קצת בפנים. למרות שהיה ביום ראשון האימון השני של העונה, שהיה בין האימונים המפוצצים האלה שאת מרגישה שלמה עם עצמך, בטוחה בעצמך ובעיקר שמחה.. מאושרת. המשחק לפתע לא מאיים כל כך, ואת חשה מין זרימה איתו.. כאילו אתם יודעים משהו שאף אחד לא יודע חוץ מכם.

זו הייתה הרגשה נפלאה, לשוב ולהתאמן. בכלל.. לחוש חיה קצת. לזוז קצת, להיות מאותגרת. זו חוויה מטריפה, באיחוד כשהיא מפוצצת באנדרנלין מצד כל הקבוצה.

היום, כבר היה ההפך המדויק. היה יבש, מוצק ובלי שום ייחוד. מהאימונים האלה שאת חושבת שאולי בנות ייפרשו אחריו.

הו, ואז אני מבינה שגם אחרי יום גרוע יש יום טוב. ולמרות שהיה זוועה, הראש התפוצץ ולא באמת הצלחתי להשתלט על עצמי ולהתאפס.. יגיעו ימים יפים כמו בראשון.

אז נשברתי, עצוב לי.. אבל אני מקווה למצוא את המקום בו אני ארגיש אני, אני, אני.. גם אחרי הצעד המוטרף שמעולם לא חשבתי שאעשה.

איזה יום רע.