ההיגיון של הלב

אני מאוכזבת. זאת האמת. אין לאן לברוח כי זאת המציאות. אני מאוכזבת מהרבה דברים שנכתבו פה רק בטיוטה. אני מאוכזבת מהיחס, מההתייחסות. בעיקר מההשקעה שהושקעה,

ובעיקר מהשיכחה השקטה שזה יום ההולדת שלי שלשמו התאספנו היום.

היא הייתה טפלה, כמו מאכל טפל שאת לא מבינה איך תצליחי להפוך אותו לבעל טעם. הוא לחילופין, לא יודעת בדיוק איך לאכול אותו.

ככה יום הולדת 17 הייתה, איפשהו בין לבין, מקום שבו אני לא מרגישה מוערכת ומרגישה נאהבת רק על ידי חלק מאוד קטן של אנשים שביניהם המשפחה הקטנה שלי ואחותי היקרה. כל השאר באו והלכו, סימנו וי והמשיכו, ואני נשארתי עם המסקנות שאני לוקחת להמשך. והוא.. שמשפחה זה הכל. זה תמיד הכל.

והם.. כמעט אף פעם לא הצליחו לאכזב אותי. ביניהם, אני תמיד מרגישה אהובה.

אז היום הולדת הייתה טפלה, אבל לפחות ממצבים כאלה אפשר ללמוד להעריך את המשפחה שיש לי בידיים.

ולא, לא באמת הייתה בעיה כלשהי ביום הולדת הזאת.

היא הייתה רגילה, אולי יותר מידי רגילה. אפילו לא מורגשת נגיד את זה ככה. ביום הולדת עצמו ובמפגש יום לאחר מכן.. הרגשתי כל כך נפלא, מכל הבחינות.. ובשאר.. זה פשוט הרגיש לא במקום הנכון להיות בו.

עכשיו כל מה שנותר לי הוא לנסות לחפש במעמקי נשמתי משהו שאני אוכל להיאחז בו ולהגיד שנשאר בי. משהו שאותו אקח לי"ב ולשאר ימי חיי. כי האופטימיות נותרה נושמת, אך אופפת אותה ריקנות לא אופיינית בכלל.. כאילו שום דבר לא משנה ואפילו מזדנבת המחשבה שעדיף שלא הייתה היום הולדת הזאת. שאולי אם לא הייתה.. הכל היה ממשיך להיות רגיל.

נעלבתי. קצת. אבל עכשיו אני פה, ומחייכת- כי את הרגעים היפים האמיתיים מהיום הולדת הזאת.. היו בעיקר ב-29.7 וב-30.7 הכי קרוב לתאריך והכי קרוב ללב.

נשיקות.