ההיגיון של הלב

http://www.youtube.com/watch?v=TxQqLe8zGcI&annotation_id=annotation_547991&feature=iv

יומיים עברו מתחילת החופש שלי, החופש הגדול שלו באמת כל כך חיכיתי. ועכשיו, הוא נראה לי סתמי. הוא מסתמן כמפחיד, במבשר את בואה של השנה האחרונה שלי במסגרת בית ספרית. קשה לי להאמין שמאחורי כבר 8 בגרויות נעשו, חלקן בציונים גבוהים וחלקן גם בציונים נמוכים, אבל המשותף לכולן היא מידת המאמץ, הסבלנות והכוח שנאלצתי להשקיע בהם. בעיקר מתוך הבנה שיש דברים חשובים הרבה יותר מציונים. דברים שלפעמים רק אני מרגישה אותם, לפעמים דברים שרק אני יודעת שמתקיימים. אלו הדברים שמחזיקים אותי על הרגליים גם אחרי שהציון לא בהכרח מצליח להחזיק את המאמץ שהושקע עבורו. אותן השיחות עם אבא, שיודעות לכוון למהות, לסיבה האמיתית שאני משקיעה כל כך כדי להרגיש סיפוק. כן, הסיבה האמיתית לעולם לא תיהיה הציון. כי גם בכדי להגיע לאותו הציון, צריך לעבור דרך.

ואני אחת שמאמינה מאוד בדרך. בדרך שבה הצעדים האחרונים הם אינם החשובים ביותר, אלא מה שהצלחת להכיל לכל אורך הדרך. אותם הדברים שילוו אותך עכשיו לשלב אחר בחייך. כמו שדיברנו אז, אותם הדברים שייקחו אותך לעתיד ולא יגררו אותך לעבר. אותם הכלים שהצלחת לרכוש בדרך, שיעזרו לך כשתצעדי בדרך אחרת. כן, במקומות האלה מתגלה הלמידה, ומתגלה המפה שלי. המפה שלי. הו. :)

הפיבונצי שלי מתחיל להתגבש, עכשיו בצעדים הכי קטנים, שמזכירים לי שאני עוד לא יודעת כלום. שעוד לא עברתי הרבה. מופיעים כאותות כשאני נתקלת במקומות שמעולם לא הייתי בהם, ובמצבים שאני נאלצת להתמודד עימם בפעם הראשונה בחיי. כמו האנשים בחיי, האלה שעוד בחיים והאלה שאינם עוד. כל הדרך שעברתי כדי להגיע למקום שבו אני נמצאת היום. צעד לקראת י"ב. צעד אחד לקראת הלא נודע, אשר עטוף בעטיפת מתנה לקראת יום הולדתי ה-17 שייערך עוד 13 יום בדיוק, ב-29 לחודש. ואז הכל ייראה אותו הדבר ושונה כל כך.

כי הזמן מתמוגג ונסחף עם הרוח לכל מקום אשר היא תסכים לקחת אותו, והרגעי אושר ,כאב וכעס שלנו כל כך נזילים.. שכשאני חושבת על זה שוב, אולי בתוך תוכי, אכן ידעתי להעריך את הבגרויות האלה, וידעתי.. שעוד כמה שנים אני אתגעגע אליהן. אתגעגע ללמידה, לתהליך הזה, שעברנו במשך שנה, שנתיים כדי להגיע לרגע אחד, לעבור את הרגע הזה ולהגיד שסיימנו. לדעת שבאמת סיימנו. שהצלחנו, שסגרנו, ושבעצם רק פתחנו עוד דלתות מאחורינו.

אני מתה מפחד.

אני מפחדת שאני אתעופף ולא אשים לב שאיבדתי עוד כמה רגעי חסד למטה. שאני אפספס חברות, שאני אפספס הזדמנויות. למרות שאני יודעת שלכל מצב ישנן אינסוף אפשרויות והזדמנויות, אז למה אני כל כך מפחדת שהחופש הזה ייגמר בתחושה שלא מיציתי. ששוב לא הספקתי. שלא נגעתי, שלא חוויתי, שלא הרגשתי. למה אני כל כך לחוצה לרוץ אחרי כסף?

כי אולי, רק אולי, הרבה יותר קל להתעסק איתו, לרכוש אותו ולבזבז אותו.. מאשר לפתח את עצמי בכאן ועכשיו.

ואגב לפתח את עצמי בכאן ועכשיו, עונת כדורסל מאחוריי ואחת כבר נראית באופק. האימונים מתחילים ב-8\2, יותר מוקדם ממה שאי פעם הם התחילו, באיחוד כשכולנו נודדות ממכבי לעוצמה ברשמיות כזאת.. בשל סכסוכים בהנהלה. אז אני שומעת שוב ממאמן אחר את אותו הפיזמון של.. "העונה זה יהיה אחרת, צריך לקחת הכל יותר ברצינות, להשקיע הרבה יותר ולא להעמיד את הכדורסל במקום הכי נמוך בסדרי העדיפויות" וכל מה שאני שומעת זה שזו העונה האחרונה שלי במסגרת של הכדורסל. עונה אחרונה לדעת, לחוות, להרגיש, להיות פגועה, חשופה ואמיתית הכי שיש. כי אחרי העונה הזאת.. אני אתגייס. ואמאאלה. כמה שזה מפחיד לדעת שחלק כל כך גדול מהחיים שלי ייפסק בבת אחת. חח, וקשה לי לא לדמיין את עצמי בהפסקות הצבאיות הולכת למגרש ומשחקת עם כדור מעיתון, או כל מה שייראה עגול ויוכל לקפוץ. וכבר עכשיו אני מעריכה הרבה יותר את מה שהולך להיות בעונה החדשה הזאת, וכבר חולפת בי צמרמורת שמיידעת אותי שהיא חסרת סבלנות כבר להתחיל.

אבל הכל בזמן שלו. TIME AFTER TIME.

אני חושבת שזה בין הפוסטים האמיתיים שכתבתי בזמן האחרון ובכלל. המקום הזה איבד כל כך הרבה אקססורייז מסביבו. כל כך הרבה אנשים שלאורך השנים היו כל כך מוחשיים ועוצמתיים לצידי ולצד הבלוג הזה. כל כך הרבה אנשים שכבר לא פה עוד. מצד אחד זה מאכזב ומהצד השני הכל היה די ברור. ומה שבעצם נשאר פה, זה הרצון שלי להחזיק משהו שהוא היה שלי בשנים האחרונות ולנסות ליצור בו משהו חדש גם בשנים הבאות וגם בשנים האלה. וכן, כל מה שחשבתי שיחזיק אותו כבר חלף, ואני זוכרת עוד איך כל יום הייתי כותבת פוסט אחר, והיום גם תוך שבועיים -שלושה אני לא מתקרבת למקום הזה.

חדוות הכתיבה אולי נעלמה, אבל לא הרצון שהיא תשוב. ואולי זה מה שמונע ממני להתקדם עם משהו חדש. כי אני לא מצליחה להבין איך איבדתי את הישן, את ההוא, שחשבתי שהוא הטוב מכולם.  ב-30 לחודש, יום אחרי היום הולדת שלי.. הבלוג הזה יחגוג 4 שנים ו-605 פוסטים. וקשה להאמין שפה הייתי אני מאז כיתה ז', לצד המקום הזה התפתחתי ולצידו התבגרתי. ועכשיו, יש לו עוד מקום בלב שלי, עוד דולק הנר שמבקש שלא אנטוש את הכתיבה שכל כך אהבתי, ואת הפתיחות הזאת שלמדתי לסגל לעצמי פה, בבלוג הזה. כי אינספור שמות כבר שונו ואלפי תמונות רגע התחלפו, ומה שנשאר לי באמת זאת מי שאני. גם אם אני מגיעה לפה לעיתים רחוקות. ועכשיו אני יודעת שזה לא בשביל אותם אנשים שנאבדו עם הדרך, אלא זה בשביל מי שאני אהיה ומי שאני עכשיו.. בדרך שאני מסגלת לי ובדרך שאני יוצרת לי. אז עכשיו זה בלי מניירות ובלי הרבה מילים יפות ואולי גם בלי מטאפורות. זה הכי פשוט שיש. וזה מה שמשאיר אותי כאן.