ההיגיון של הלב

לא כתבתי פה הרבה זמן. ונדמה שהכל חולף, עובר לו וחומק. וכן, אני עדיין חושבת שעוד לא מצאתי את מה שאני מחפשת .

העונת כדורסל נגמרה בסתמיות, במין אימון כזה שלא אומר כלום ולא מחדש שום דבר. מהאימונים האלה שאת מנסה למצוא את הדרך שייגמרו. ולא, לא רציתי שהשנה תיגמר ככה, ושהעונה תסתיים ככה. במין אמירה שלא באמת עומדת מאחורי עצמה.

אבל ככה היא נגמרה, אז אני יושבת וחושבת על אותו שיעור במדעי החברה שלמדנו על מנהיגות ועל כך שאנשים צריכים אדם שיוביל אותם, ועל אותה השיחה שבאה בעקבות אותו שיעור. השיחה עם הבנות, בעירוני א' על הפרקט, בה דרשתי מעצמי להודות ברגשות שלי, וקיוויתי שהן יודו גם. אותה שיחה שהובילה למשחק בין הטובים שלנו העונה נגד חולון שרת בחוץ- בה ניצחנו קבוצה במקום יותר גבוה מאיתנו בהרבה מאוד ביחד. נדמה שמאז עברנו כמה אירועים שהרימו ושהורידו או בעצם נשארנו במקום כי לאף אחת לא היה את הזמן המתאים להתעסק בזה. אז כן, העונה נגמרה וזה נדמה כאילו לאף אחת לא אכפת שהיא נגמרה בצורה כזאת חוץ מלי. לפעמים אני שואלת את עצמי למה אנשים צריכים שיזיזו אותם? למה הם לא לוקחים אחראיות? ואז אני נזכרת במשפט שאמרת לי, ושלבטח אזכור כל חיי והוא: "אם את רוצה לעשות משהו- קומי ותעשי אותו".

ואז עולה לי הציטוט שראיתי היום על גבי התעודה שריקי חילקה לי במסגרת מועצת התלמידים:

"את חייבת להיות השינוי

שאת רוצה לראות בעולם" (מהאטמה גאנדי).

אז אני מנסה להבין מה עוד אפשר לעשות, ולאן עוד נוכל להגיע. ונדמה שזאת תמיד אני שנמצאת שם כדי לקחת אחראיות, וזאת תמיד אני שהכל צריך לעבור דרכה כדי שהגלגלים יזוזו. ולמרות שזה מתיש, אני יודעת שיש דברים שלא היו נעשים אם המצב לא היה ככה. אז עכשיו יש שקט וג'אז לי ברקע, ואני מנסה למצוא דרכים חדשות לשנות את המציאות מסביבי.

מציאות בה אף אחד ואחת לא באמת יודע\ת מה הדבר הנכון\האמיתי\הצודק לעשות כי כל אלה מתחלפים עם הרוח והאמת לא נמצאת באף אחד מהם. מציאות בה לאנשים יש קושי לקחת אחראיות ולצאת מהמסגרת. מציאות שבה גם לי קשה לצאת מהמסגרת שהיטוותן לי, ועוד יותר קשה.. ליצור משהו חדש. אז החופש הזה, שמתחיל לכולם ברשמיות מחר ולי יתחיל ב- 1 ביולי, הוא זה שאמור להיות הסובסטרט (חח מצע) של השינוי. ממנו משהו חייב להשתנות. משהו חייב לא להיראות אותו הדבר. כי זה בכל זאת החופש האחרון.

ולא, אני לא מחפשת ניסים בשמיים ולא שינויים שיגרמו לי פתאום לא לזהות את עצמי במראה, אבל כן שינויים שיביאו מבפנים ריח של משהו חדש. היום יש גם טקס מצוינות, שנקראתי לשם לקבל תעודה במיסתוריות שכן הסיבה לבואי לא ידועה בכלל. אז אני הולכת היום, ומחר גם מקבלת תעודה ככל התלמידים והתלמידות בארץ וזה לא באמת אומר לי משהו. זה לא אומר הרבה עכשיו ואני צריכה להחזיק את עצמי קצר עד ה-14 ביולי, המועד ב' בבגרות במתמטיקה. עד אז תיהיה בגרות בהיסטוריה, בסוצויולוגיה ומועד ב' באנגלית.

אני זקוקה לעבודה בדחיפות, אבל פוחדת שלא תיהיה אחת כזאת. התחלתי ללמוד תיאוריה ואת כל התמרורי אזהרה אני יודעת :) וזה נחמד פתאום.. אחרי תקופה ארוכה שהייתי אמורה להתחיל כבר.

החופש הזה הולך להיות עמוס באמת. עם כל הרשימה המצחיקה עשיתי לי, ורשימות הספרים, העבודות והכסף שאני צריכה לצבור כדי להרוויח את פולין, את הנהיגה, את הביוטופ ואת ההופעה של שלמה ארצי עוד מעט עוד מעט . יש לפניי הרבה עבודה, אבל העבודה לעכשיו היא ללמוד את מלחמת סיני ואת הסדר החדש ואת הסכם מינכן בו התגלתה המפלגה הנאצית במלוא תפארתה. כן, עכשיו הזמן להיסטוריה.

לפני כמה ימים התחלתי את הספר 'חיי פי' (3.14) והוא בינתיים חביב, אבל הגדולה האמיתית היא שזה הספר בעברית שאני מתחילה לקרוא מאז הרבה מאוד זמן.. והא, הספר באנגלית ההוא- The voyage של נרניה, הוחזר לסיפרייה כי הספרנית כמעט איימה בחיי שאם לא אחזיר את הספר לא אקבל תעודה. אז לא הייתה ברירה

ובכללי, במצב רוח הכללי.. הכל בסדר, אני חסרת סבלנות ומתה לגמור כבר עם כל ההתחייבות של הנייר ולהתחיל עם ההתחייבות האמיתיות שלי לעצמי, שנשכחו בצד הרבה מאוד זמן. וזיכרונות משכיחים את החובות וכן.. מתחשק לי רגע של שקיעה אמיתית בלי דאגה מהותית לציון כזה ואחר. אבל זה יגיע, והאמת.. שאני נחושה מאוד להראות לעצמי שציונים טובים אני יכולה להוציא, ושריאליות-הומניות-זה סתם עוד פונקציה של החברה שמקלה על הפרט לארגן ולסדר את חייו.  (מד"ח- חחח ). ובקיצור, להפציץ אותה, לחייך ולחייך ולחייך.

כי כל פעם שאני מחייכת, משהו מחייך אלי בחזרה.