ההיגיון של הלב

אני זוכרת באחת השיחות שעשינו על המדרגות, את דיברת על זה שאת מבינה שהשנה הלימודים היא לא בעדיפות העליונה שלך, ושאת מתחייבת קודם כל ליציאות ולחברות שלך כדי לזכור משהו טוב מהתקופה הזאת של הלימודים. הוספת ואמרת שזאת התקופה הכי טובה בחיים שלך, שחשבת כפי שכולם טענו שיש הרבה לחץ, אבל שאת מצליחה לתמרן בין הכל ולצלוח סדרי עדיפויות. לעומתך, אני מתקשה הרבה יותר לנתח את השנה הזאת.

המילה הכי ברורה שיש לה היא פשוט 'סתמית', זה מה שאני זוכרת ממנה. חוץ מהחוויות האלה הקטנות שעכשיו עולות בי, כמו הגדנ"ע למשל..

שום דבר מעניין עם חברות שלי לא קרה, יציאות לא היו (הרבה כי לא באת רציתי את זה) והלימודים הם במקום הראשון בסדרי עדיפויות שלי בשעת ערב זאת, וגם היו כך לאורך כל השנה. אחרי זה היה הכדורסל..או שהם היו די ביחד. אבל לא כל מה שאת טענת. היו פה ושם את הרגעים הטובים האלה, ההיכרויות הקטנות שהתפתחו למשהו נחמד.. אבל אני מגלה כל פעם מחדש שיש לי בעיה לשתף את החברות שלי בחיים שלי, ושחברות הנפש שלי הולכות ומתמעטות. הקשר עם המשפחה מציק, אחותי מתחילה להיות עוד אחת מהמתבגרות המתומטמות האלה שכל הזמן מעניין אותן רק כסף, אופנה וחברות שלהן.. והן מתרחקות מכל מה שנראה עם קצת יותר עומק כמו מחויבות,עבודה, רצינות והתמדה. היא מדברת רק על כסף וכל היום על זה, ואני מרגישה שמה שבאמת מחזיק אותי על הרגליים זה אולי הכדורסל ואולי גם זה לא, אבל אני עומדת כי יש לי רצון שהוא יותר גדול מלעשות שטויות במתכונת בהיסטוריה ומלדעת שאני ילדה עם ציונים בינוניים. אני לא מבינה את הרצון הזה, אבל איכשהו בשיחות כאלו ואחרות (בעיקר עם מנחם) אני מרגישה שאנשים יודעים עליי משהו שאני לא יודעת וזה ש... לפחות הם סומכים עליי שאני אעשה הכל כדי להצליח. אני חושבת שזה הפוסט האמיתי הראשון שלי מזה כל כך הרבה זמן, ואני אוגרת שטויות ולא בטוחה שיש להן מקום במילים..

אז זה יוצא מעורפל וחסר כל רצינות.

לא יודעת מה לעשות עם הבגרויות, לא יודעת עם אני לוקחת אותן ברצינות, או לוקחת אותן יותר מידי ברצינות. אני לא יודעת מה חופש אומר לי ואני לא יודעת אם אני רוצה אותו בכלל. אני מרגישה שאין עליי עכשיו שום לחץ, ובעצם- שאין עליי כלום. הכל סתמי כזה.. ואפילו ספרים הפסקתי לקרוא בטענה שאין לי זמן אליהם.

קשה לי להאמין שעוד פחות מחודשיים אצעד לעבר ה-17 שלי, ואני כבר רואה איך זה לא הולך להיות כל כך נחמד.

אין לי מכנה משותף אתכן, והכדורסל שלי משגע אותייי!! אבל לפחות אני עדיין מחייכת, אחרי האימונים המיוזעים האלה והחום המזוויע של ישראל.. וכל הבעיות האלה בפוליטיקה ועם הנאום של אובמה והמתנחלים ופאקינג ביבי נתניהו. הכל לא אומר יותר מידי.. ואני רואה איך כולנו מתחילים לאבד את הפוקוס שלנו והתמונה יוצאת די מטושטשת.

אני צריכה כסף וצריכה עבודה, אבל אני לא מרגישה שזה בוער בי. בכלל, נהייתי די אדישה להרבה דברים. ואני חושבת שבכדורסל אני חווה את הרצון האמיתי להתאבד על כל כדור, ואת הרצון האמיתי למסור למישהי שתעשה סל. ובכלל.. אפילו לעשות סלסלון בעצמי.

אז לא יודעת, יום שישי היום.. ואנחנו בבית. יום ראשון בגרות בתנ"ך, יום שלישי בביולוגיה. הציונים שלי בשניהם לא משהו בכלל ובכל זאת.. אני מרגישה שאני לא עושה את הכל כדי להצליח, למרות שאני לא באמת מבינה מה עוד נשאר לי לעשות.

הכל באמת סתמי, וקשרים תלויים על חוטי החומריות ואם לא הייתי מאמינה בטוב ובאופטימיות שיש לנו כאנשים, הכל היה נראה הרבה פחות חביב. אבל איכשהו, אני עוד מאמינה בחושי הצדק שלי, ובזה שיש לאנשים רצון אמיתי לעורר חיוך אצל אנשים אחרים ולעשות עוד מעשי חסד. ואני באמת חושבת שאולי באמת.. כל הדברים שלנו נמצאים לידינו כבר עכשיו ואולי לא צריך ללכת כל כך רחוק כדי לחפש את הדברים האמיתיים והנכונים באמת.