ההיגיון של הלב

אני לא יודעת למה אני פה. כי אני לא ממש אמורה להיות פה עכשיו ולכתוב כאן.

חזרתי עכשיו ברגל מהביה"ס, שם עשיתי מועד ב' במתמטיקה. באמת של האמת, אני לא מבינה מה אני עושה לא בסדר. איכשהו, לי זה תמיד לא מצליח. הצלחתי לשפר ציונים באנגלית, וציון אחד במדעי החברה והבטחתי לעצמי שאני אשפר גם את הציון הזה. מחר מתכונת ואני לא יודעת עוד מה אני יכולה לעשות כדי להצליח בה.

כאילו פאק, אני באמת לא מצליחה לפענח את הבעיה שלי.. ואני לא קוראת לזה עוד בינוניות. כי אני לא. אני מאמינה שאני יכולה להצליח להשיג ציונים הרבה יותר גבוהים ממה שאני משיגה, אני רק לא יודעת איך להשתמש בפועל באמונה הזאת בעצמי. לא רוצה להגיד ששוב זה לא הצליח, ושוב נלחמתי לשווא. עלאק לחימה.

אני רוצה להגיע למשחק במצב רוח קרבי, לעשות כל מה שאני יכולה ויודעת שאני יכולה ולהפסיק לבלבל את המוח. אבל האמת, ככל שאני חושבת על זה.. אני לא בטוחה שאני כל כך רוצה ניצחון, או משתוקקת לאחד כזה. אני לא באמת יודעת על מה אני נלחמת, ואולי זה מה שמאבד את כל הטעם שבלחימה.

אבל גם אם הייתי יודעת, והיו פעמים שידעתי, עדיין לא יכולתי לפרוץ את מעגל האפסים ולהיות מי שאני יודעת שאני יכולה להיות. ואני לא מבינה למה זה לא מצליח. מה עוד אני יכולה לעשות?

אני באמת מנסה, באמת משתדלת.. אז איך אני אסביר לך שכל זה לא מספיק? איך אני אסביר לעצמי?

הייתי אמורה להתעודד מזה שכל מה שקורה פה, קורה בגללי, וכל זה נשלט על ידי. אבל זה לא כל כך מאיר פנים.

אני רוצה לדעת לצחוק על זה, ולדעת לגדול מזה, ואיכשהו זה תמיד הצליח לי.. אני מקווה שאוכל לעשות את הקפיצה בין לחץ לשעשוע, בין לחץ לאופטימיות ובין לחץ לביטחון בעצמי. וכן, אני מאמינה שפיגמליון הוא לא זה היחידי שיצר את גליתאה, ושגם לה הייתה יד נכבדת בדבר.. אבל זה מה זה בעצם משנה?

נגמר לי הזמן. ולמרות שעצוב לי עכשיו, כי הוכחתי ההפך ממה שרציתי להוכיח. יהיו לי עוד 2 הזדמנויות להילחם על הציון שמגיע לי, וזה עכשיו או לעולם לא. אז שיהיה קצת שקט בפנים, חופן של צחוק.. ואני אצליח לעשות כל מה שאני חולמת עליו, וכל מה שאני יודעת שביכולתי לבצע.

שש..