ההיגיון של הלב

http://www.youtube.com/watch?v=DIfVmPGUA4A

שיר של הלהקה, שנתקלתי בו בהקשר הזה- כתוצאה מערב שעשו לתרומות.

מה שחזק בו הוא שלאנשים האלה.. עדיין נשאר האור בעניים והם עדיין אוחזים בתקווה של יום חדש שיבוא ויראה להם אופק חדש ואנחנו נשאבים לעולם כל כך טפל.

היום חג. במסגרת של חג, בתלבושת של חג וגם במהות של חג. אני חושבת שאולי לראות את כל האנשים נערמים במרכזי החנויות בחיפוש אחר מתנת חג, פתאום צצות המצות בביתינו ואנשים מתפנים כדי להתאגד ביחד. אני מאמינה שזה הקסם של החגים האלה, והקסם שלנו כמדינה. אלו הם הדברים שמזכירים לנו שבין כל המלחמות, ובין כל האלימות (שכל כך קרובה אלינו, אפילו כמו המקרה שקרה אתמול ברעות), יש לנו דבר שעליו אסור לנו לוותר- והוא על הכוח שמאסף ומעצים את הכוחות של כולנו ביחידים וכאינדיבידואליים, והוא הביחד שלנו. הקסם שמתרחש בכל חג וחג, בכל ערבי שישי, הוא הרגע הזה של האנחת רווחה, של הניצוץ בעניים- שאנחנו נמצאים במקום שבו אנחנו צריכים להיות.

גם אם יש עוד את המחשבה ההיא, אם צריך להכין את זה ואיך להכין את ההוא, והסביבה נעשית קצת מאולצת, המטרה היא שנעלה. והיא הביחד, באמת באמת הביחד.

אני כל הזמן רואה באיזה מצב אנשים נמצאים, בסביבה שבה הם צריכים לחיות ואני שואלת את עצמי אם זה אפשרי. אז אני מקבלת את זה שיש אנשים מעליי שלא עושים מספיק (אם בכלל) כדי להחזיר להם את האור לעניים. ומעגל העוני תופס תאוצה וחג פסח היום, וכמה אנשים יחגגו אותו בעצב, ולא בשמחה?

וכמה אנשים יחגגו אותו בלי אוכל על השולחן? בלי אור של חג?

וזה מה שצורם, מה שעמוק עמוק בפנים מהבהב כמו נר נשמה בחשכה. אני רוצה שיהיה לחג הזה משמעות והיא לקחת נשימה עמוקה ובאמת להעריך לרגע אחד את כל מה שקורה לנו בחיים האלה. את כל הרגעים הקשים האלה ואת הרגעים הטובים. את הצלצול טלפון של חברה, את הSMS שמבשר חג שמח, את ההכנות לחג על כל הניקיונות והסדר, ובעיקר.. על האנשים שמסביבנו, שזוכים מעט מאוד להערכה כנה ולמילה טובה.

מאז אתמול אני מסתכלת עלייך ושואלת מה ייקרה אם אני לא אהיה פה? אם הרגע הזה שראינו ביחד נשיונל גיאוגרפיק, האם תזכרי שכל יום שישי אני נוהגת לפתוח את הערוץ ולחפש תוכניות על בעלי חיים? ואיך אתה מסתדר שם.. ואיך וכמה קל לשפוט אותך על זה שאתה לא יכול להמשיך בחיים שלו אחרי אובדן בנך מצד אחד ומאידך, כמה קשה לילדיך.

ובכל זאת, הילד מרעות קיבל את הכדור בראש. והיום הוריו יחגגו סביב השולחן והוא לא יישב על הכיסא, ולא יחייך להם מהצד השני ויבקש שיעבירו לו את התירוש, הוא לא יחפש במרץ אחר האפיקומן והוא לעולם לא ישוב לנשום והם לא ישובו לעולם לראותו שוב. ברגע אחד הכל התנפץ. ואיך ממשיכים עכשיו? לאן ממשיכים? איך העולם נראה, האם הציפורים מצייצות באותו האופן, והשמש זורחת כמו בכל יום?

וזהו ערב חג. חג הפסח. ואני שומעת את עצמי עוד מתלוננת איתך בשיחה אתמול על זה שיש לנו מתכונות. מה זה לעומת כל מה שקורה היום? מה שקורה בחוץ? מסביבנו? על מה אנחנו נשענות עם לא על הטפל? איפה העיקר ולאן הדרדרנו?.

אני מקווה שאוכל להשיב היום את השמחה שלי, ואת ההערכה העצומה שאני רוכשת למשפחה שלי ולחברות שלי. לא הייתי קלה בזמן האחרון ואני יודעת כמו שאתן כבר מרגישות שאיבדתי עם הזמן משהו במהות של חברות. אבדה לי התשוקה לקשר, אבד לי הרצון להיאבק עליו. כאילו הכל חולף על פניי ולא אכפת לי בכלל שזה חלף ועבר. אבל אני מקווה שאדע למנף את התחושות האלה, ולא לאבד אותכן בחיפוש אחר האור הזה, ושלא תשכחו שגם אם האדישות משתנה על פני ופעם זה חיוך ופעם זה כעס, לעולם זה בפנים אהבה וזו הערכה, וחברות בעניי  תישאר קרן אור ביום גשום, או טיפת גשם ראשונה שזולגת על הלחיים שמבשרת את בואו של החורף.

ולמרות שהדברים לא ממש מתנהלים בדרכי, אין באמת סיבה לכך שאהיה עצובה ושלא אראה את השעשוע, את הצחוק ואת האופטימיות שמתרוצצת פה ומשחקת איתי מחבואים. כמה שכחתי שהיה, כמה עוד אשכח שיהיה,

אני מקווה לדעת עכשיו. להיות פה בהווה.

ושאמנם זה כבר לא אותו הדבר, אבל אנו ניצור משהו חדש, הוויה חדשה. שהכיף והאושר והילדות והבגרות, שהכל יתחבר למסע מטורף של רגשות ושל קשרים.

וחג היום.

ואיך אפשר להישאר אדישים ואדישות לכך?

באהבה אין מפסידים ומפסידות. אני זוכרת שכתבתי את המשפט הזה על כדור הכדורסל שלי לפני שלוש שנים.

והיום, כמה רלוונטי זה היום.

חג שמח יקירים ויקירות שלי. וגם אם אתם לא פה, הפסד שלכם.

תמונה שלי, מאוטופיה. למרות שהפרפר נראה קסום, הוא היה רגע לפני גסיסה. וככה חיינו נזילים. ו.. :"כל יום כשלעצמו מביא את הנצח" פאולו קואלו.