ההיגיון של הלב

אוי. כל כך הרבה זמן אני לא פה. האמת, שגם אתם לא איתי. אבל זה בסדר, זה הכי פשוט לנטוש, הכי פשוט לעזוב.. הרי האתגר האמיתי הוא להישאר, לתמוך ולהיות. תמיד להיות. אני חושבת שאולי זה לא באמת כל זה, ואתם לא באמת, המקום הזה לא אמת. ולאמת יש כוח. אז איפה את אמת? שנשכחת בנבכי הזמן, נדמה שאנחנו כל הזמן משחקים בכן ובלא ובאמת של עצמנו.

בכנות ועכשיו רק באמת, אני מאוכזבת מאנשים שהיו אמורים להישאר פה והם כבר לא. אנשים שאני נשארתי בשבילם כל הזמן הזה, קוראת וגם אם לא מגיבה, נכנסת לראות מה איתם, מה שלומם, מה יש להם להגיד. וזה הרבה. יש לזה הרבה כוח. אבל איכשהו אני תמיד מפספסת והולכת למקום הלא נכון, והדדיות היא לא מנת חלקי כשזה נוגע לקשר בין אנשים.

ואני תוהה כל הזמן מה באמת מבדיל אותנו וגורם לנו לצעוד בדרכים כל כך לא נכונות, ממה נובע הלחץ ואיפה נמצאת האהבה? האם היא במוות, כשכבר לאדם לא נשארת מסה- האם זה אומר שהוא לא קיים? האם זה אומר שהיא לא קיימת? או שאני לא? האם היא נמצאת באינטרקציה של שני אנשים? אולי בתקווה לאינטרקציה של שני אנשים? אולי בגעגוע?

ושקט.

אלו מהרגעים האלה שקשה להבין למה אני פה, בשביל מה אני פה, ומה אני רוצה להשיג. אני מתמוגגת לראות אנשים שיודעים במספיק בהירות להגיד מה הם רוצים לעשות, לאן הם שואפים ואיך הם יכולים לקדם את האנשים מסביבם, ממש כמוהו. למרות שאני יודעת שהם לא באמת יודעים משהו. וכמו שהוא אמר, "הכל הימורים, אני בדרך כלל לא נוהג להמר, אבל כשאני מהמר- אני משתדל שזה יהיה הכי טוב שאני יכול".

וכמה זה פשוט לאנשים שכבר מצאו את הייעוד שלהם. למרות שייעוד זה כלום. וכל יום זה שאלות חדשות שאין להן מענה והכל אינסופי ואפשרי ובר ביצוע.

איך רגע אחד עוברת בי מחשבה שיותר גבוה מזה אני לא אוכל להגיע, ורק אחד של צהר וכל האופטימיות שלי מרחפת, והייתי צריכה את הרגע הזה כדי להיווכח פעם אחת ולתמיד- שהאמונה שלי בעצמי נמצאת תמיד בי, ושלא משנה כמה רחשים יהיו מסביב.. ואנשים שיתעקשו שאני לא יוכל יותר מזה- אוח.

זה תמיד צריך לבוא בדרך הקשה.

ואני בתור אחת שאוהבת דרכים עם קושי, ואוהבת אתגרים.. והאמת שאני מאמינה שאני גם באמת מחפשת את הדרך הקשה ולא את הקלה כי זה לא באמת שווה, גם אני שוב שמעתי את עצמי אומרת ש: "זה מה שאני אומרת לאחרים כל הזמן.." וענית ש.." זה מה שאנחנו יודעים לעשות".

אני יודעת שאת אוהבת. אבל יש גם דרכים לאהוב. ואני מרגישה שאת מנסה לשנות אותי.

אני לעולם לא אהיה אותה חני שהייתי אתמול, וחני של היום לא תיהיה החני של מחר. השחר תמיד ימשיך להפיץ אור, ולבוקר טוב שלי- אני אאחל שתמיד ייאחל בוקר טוב ותמיד עם חיוך. ואני מאמינה שהדבר הראשון שמקפיץ את העין ומחמם את הלב זה חיוך, וכמו שאמרתי לך.. "יש לחיוך כוח. ברגע שתחייכי, יחייכו אלייך בחזרה".

וברגע שתצעדי במעגל השינוי, פתאום הכל יסתדר.. ואתה אמרת ש: "אחרי השבוע הקשה ההוא, את כבר מתחילה לחוות את השבוע הטוב הזה" .

איך אני אוהבת לראות שהעניים שלך נוצצות ושאתה לא מפסיק לאהוב את החיים האלה.

הלוואי שניחנתי במאור הזה שלך, ובחצי מהקבלה שלך.

ושוב דבר לא השתנה.

ודיברנו על הכדורסל ושאלת אם אני כבר יודעת את זה- ועניתי שכן, אני יודעת.. וכל מה שנותר זה ליישם את זה. להבין את השורש של זה, ואז לנסות לראות למה זה קורה כל פעם מחדש. למה גם במקום שאני אוהבת, אני לא מצליחה להגיע לידי ביטוי.

ואיתכן, עזבו.. כבר הבנתי שזה יותר מידי מסובך. ואני לא רוצה לסבך דברים פשוטים. וזה כי הכל פשוט.

שום דבר לא רציני כל כך. והכל מצחיק כל כך. ואני חושבת שאולי באמת לא אכפת לי .

ומשחק סוף עונת 2008-2009 של כדורסל נערות א' הסתיימה ביום ראשון לפני שבוע. ומסתבר שנשארו לנו עוד 3 משחקים מול ה-3 מקומות האחרונים (אנחנו מקום 6) כדי לא לרדת לשום מקום ומשום מקום.. ובכל מקרה העונה הזאת לא באמת שיקפה את היכולות שלנו, אבל בעצם- איזו עונה כן?

When you want it the most there's no easy way out"
When you're ready to go and your heart's left in doubt
Don't give up on your faith
Love comes to those who believe it
"And that's the way it is

That's the way it is\Celine Dion

מצחיק איך נזכרתי פתאום בשיר הזה .

וממך, חנן, כבר נמאס לי. אתה לא לוקח אחראיות, מצפה שאני אקח את האחראיות, ואז לא נותן לי את הפאקינג כבוד שמגיע לי על הלקיחת אחראיות מיוזמה אישית שלי. אני יודעת, זה מצחיק, ואני לא צריכה לחכות לתודה שלך, אבל נמאס לי כבר להיות לא מוערכת ולעשות הרבה יותר מידי. עם יאיר הייתי מוערכת. בסוף העונה. ולכל אורך הדרך. ולא היו אפליות, למרות שאני מסכימה עם מה שאמרת ש.. :"תמיד יהיו אפליות, יאיר פשוט ידע לא להחצין אותן" ואתה לא, והדביל לא.. וכולכם לא ורק הוא כן. אני מניחה שאולי באמת הייתי בשבילו מיוחדת. אפילו קצת.

ואתה.. נמאס לי כבר להתעסק בך. אני רוצה להתעסק בכדורסל שלי. זהו.

ושקט.

אני לא מאמינה שעכשיו חופש. מנוחה ורגע של נחת, אחרי השלושה ימים האלה שמתוכם היו 2 מהם מבחנים.

עד לתגבור ביום שלישי אני נושמת ובעצם.. עד שיתחיל המירוץ להשגת תעודת בגרות.

ובינתיים, אל תדאגו, זה בסדר מבחינתי שאתם לא פה, ובעצם.. זה אפילו יותר טוב. ככה אפשר לראות את הפרצוף שלכם לפני שאני אתחיל לסבך את עצמי ואקשר פה לאנשים דרך טכנולוגיה.

האמת שאני שלמה עם עצמי. וכל מה שאתם לא רוצים לכסות, אני יודעת לכסות יופי.