אני לא יודעת מה לכתוב כאן. אני מרגישה הכי ריקה, כאילו אתם מרגישים שלא הקרבתי כלום, שאני לא יודעת להתאבל בדרך שלכם. אבל זו הדרך שלי.
אני לא יכולה לראות אותה שוכבת בארון ואני לא אוהבת את כל הביחד הזה. אני רוצה להיות לבד. אני רוצה להיות בחושך ולבכות על זה שכלום לא נשאר, אבל הכל פתוח. אני רוצה להגיד שאין לי סבתא, ושכבר לא תיהיה אף פעם סבתא.. שהסבתא היחידה שלי כבר לא בין החיים. שהיא השאירה חלל, אבל זה היה זמנה ללכת. שהשלמתי עם זה, אבל אני לא יודעת איך לבכות על זה. אני לא יודעת כמה זמן להקדיש לזה, ואיך אני חוזרת לעצמי.
אני לא יודעת מה להגיד לכן, ואני לא יודעת מה אתן תגידו לי. אני לא יודעת אם מתאים לבכות, מתי מתאים לבכות, האם הולכים מאחורי הקבר, או מקדימה, מתי שמים את הפרחים, למה שמים חול על הקבר, למה אוטמים אותו באבנים ולמה סבתא שלי היא זאת שנמצאת עכשיו מתחת לאדמה. אבל זהו גלגל החיים.
אני בטוחה שאתם תוהים למה אני כאן ואתם שם, אבל זה מה שאני מרגישה. שאני לא יכולה להיות שם, כי שם זו לא הסבתא שאני רוצה לזכור. את הבית בקיבוץ, שכבר לא יהיה, את המחיצת עכבישים שכבר לא יהיו, ובעיקר.. אני מנסה לזכור אותה מחייכת, מגיבה ומאושרת.. ולא ברגעיה האחרונים. אני רוצה לזכור את הסבתא היחידה שהכרתי מעולם כמו שהייתי ילדה. היא לא הסבתא שבישלה, היא לא הסבתא שהביאה מתנות, היא פשוט הייתה הסבתא שלי. והיא הייתה הכי טובה בעולם. אבל גם כשהכרתי אותה, היא כבר הייתה מאוד מבוגרת. והסוף שלה נקבע ביום חמישי ב-9 וחצי בבוקר.. וכשנכנסתם להודיע לי בכיתה, ידעתי שזה הסוף. ואז התחילו המחשבות להתרוצץ והבנתי כמה זה חוסר אונים. פתאום הכל מתרוצץ במוח, בבת אחת, מיליון מחשבות שלאף אחת אין תשובה.. או יש תשובה אחת- היא כבר לא תשוב. והבכי הוא שקט.. שקט.. והדמעה זולגת בעדינות, מפחדת שיבחינו בה.
אז מה הפלא שנשברתי בדרך, ואז- פשוט רציתי שמישהו יחבק אותי ולא יעזוב, אבל באותו הרגע רציתי לברוח. לא רציתי להיות שם. האבל שלי זה לא האבל שלכם. הוא תמיד היה שקט. ואז מתפרץ.ואז שקט.
אני מרגישה שבזה שאני פה ואתם שם, אני נוטשת אתכם, או נוטשת אותה. אבל אני צריכה את המרחק הזה.. לווא דווקא את הדמעות, כדי להתאים אותי למה שקורה פה. למרות שלא היה לי בכלל זמן, בגלל כל המבחנים האלה, שהכרחתי את עצמי ללמוד אליהם, בכלל לחשוב עלייך. ואני מרגישה נורא שלא חשבתי עלייך, ושלא בכיתי עלייך כמו שרציתי לבכות. אבל אני לא רוצה לעשות את זה.
אני לא מאמינה שהיית שכובה בארון הזה כל הזמן, מוקפת בכל האנשים האלה שהלכו אחרייך בצעדייך האחרונים, ומתת בסביבה אוהבת, עם הרבה גאווה. כי מה לעשות, המוות נמצא בתוכנו.
"המוות אינו אחד ממאורעות החיים. את המוות אין אנו חווים. אם נבין את הנצח לא כמשך-זמן אינסופי אלא כאי-זמניות, הרי מי שחי בהווה חי בנצח. חיינו הם ללא קץ ממש כמו שדה הראיה שלנו, שהוא ללא-גבולות"
לודוויג ויטגנשטיין
וכשחשבתי על זה לפני משהו כמו חודשיים.. קיוויתי שתישארי גם לילדים שלי, אבל היית מבוגרת מידי, ואני חולמנית מידי. ולא היית במצבך הרבה זמן והעניים לא נראו אותו הדבר. וגם אם היו שינויים ותנודות במזג האוויר, המצב עדיין לא היה טוב. ואת נראית פעם חלולה ופעם מלאה בכמעט כל מה שהכרתי או חשבתי שאני מכירה.
אני לא יודעת איך לזכור אותך, אני לא יודעת מאיפה להתחיל.. ועכשיו.. כשהבית על הגבעה כבר לא יהיה המקום המפגש שלנו, ולא נראה את השלום שלך מתנוסס כשניכנס למכונית, ולא נשמע את הלהיתרי פיטרי שלך, או לא תוכלי ליצור אף פעם את הציורים שלך או לעשות איתי טיולים בארווה כמו שהייתי קטנה, לא נוכל עוד לנסוע אלייך ולא אראה עוד את הבית שבו את הפחת חיים .אני תוהה אם זו סגירת מעגל, וסבא שלי שמעולם לא הכרתי, מחכה לך למעלה ופגשת אותו.. וגם את הבן שלך, אח של אמא שלי, ודוד שלי שמעולם לא הכרתי. כמה צער חווית. כמה כאב המשפחה הזאת חוותה. ואני הייתי מהצד..
אני לא מבינה מה הן דמעות בכלל.
אני לא יכולה לראות אותך כי אני נשברת, אני לא יכולה לחבק אותך כי אני בוכה איתך, ואני לא יכולה להיות שם, כי זה הקיבוץ של סבתא שלי, הוא סבתא שלי.. מה הוא בלעדיה? החדר אוכל והברכה לא שווים כלום, והעלייה לבית, וה"ג'ונגל", והפרחים, והחמניות.. והכיסאות, העוגת אוכמניות, הסדינים שיש להם ריח כמו שלך..
ופתאום אני רואה על השולחן את דוד, את סבתא שלי ואת מומי, ואתם ישובים לכם, תמונה ליד תמונה, ונר הנשמה דלוק בשביל שלושתיכם ביחד, כי סבתא שלי מצטרפת.
והשיר המקראי "ממעמקים קראתיך ה'" שהוקרא בשקט על הקבר, הוא אותו שיר שלפני שבועיים למדתי בתנ"ך ונבחנתי עליו.
'איך נפלו גיבורים'.
ועכשיו כל יום זיכרון לא נוכל ללכת לצפון, לראות את הגלבוע מחייך אלינו ולבכות על מות המשפחה שלנו. כי המוות התעצם ולנו לא נשאר עוד למה. כולם שם עכשיו, אבל מה יהיה כשהם כבר לא יהיו שם? ויישבו שם שבעה..
והבית כבר לא יעמוד על קינו, והפרחים יפסיקו לפרוח, והשלט של סבתא שלי לא יהיו תלוי בכניסה לבית?
את מה אני אזכור אז? מי ישמור עלייך אמא? איך נשארתם יתומים מאב, 4 אחים במקום 5ועכשיו גם יתומים מאם אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות אבל אני מרגישה שעצם זה שאנחנו עומדים כמשפחה מחזקת אותך. עצם זה שאת נמצאת עם האחים שלך מחזקת אותך, ומרכחת את העובדה שלא תיהיה לך עוד אמא אף פעם.
אז מה אפשר להוסיף לזה?
שהלוואי שעכשיו הייתי נמצאת בגבעות הגלבוע, מריחה את הריח שכל כך אהבתי, מכבה את המצלמה ויודעת שהיא עוד כאן, שהיא לא הלכה..
ועכשיו כשנעלה לקבר, נעלה גם בשבילך, וננסה לזכור מי היית ולא לבכות כל כך הרבה על זה שהלכת בזמנך, ואולי גם לאהוב. באמת לאהוב. כי הכל זמני וחולף פה, כמו מזג האוויר. אפילו הציפורים צייצו כמו תמיד ליד הבית שלך, והם לא הפסיקו גם אחרי שלא היית שם.. וכולם חזרו לעניינים שלהם, ובטח חושבים שגם אני.
אני לא יודעת.. זה עצוב לי, אבל אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני לא יודעת מה לעשות במצבים האלה. למה אני תקועה פה ולמה אני כל כך עקשנית.
ובכל מקרה בחודשיים האחרונים התהפכנו וכולנו היינו עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, וכשפברואר התחיל.. את נשבעת לי שהיית נותנת הכל כדי שהוא ייגמר, והנה מרץ מתחיל, ופורים עובר.. ואני עדיין לא מצליחה לחייך, ואת נפלת, ואני מתעקשת להישאר פה ולהילחם על הבינוניות שלי, כפי שמשתקפת בעניים שלכם, אפילו שזה לא שווה באמת כלום. כי זה לא שווה כלום. כי מה אכפת לי שאתה חושב שאני מבריזה מהשיעורים שלך למרות שאני יודעת שאני משקיעה כמעט הרבה יותר מכל אחד שיושב שם? ואת ה-41 שלי קיבלתי בגלל הלחץ במצב של סבתא, ומחר מבחן אחרי שהיא כבר לא נמצאת. וזה אמור להיות די המבחן הקובע שלי, שיכול לשנות לי את הציון.. אבל בכל מקרה הציונים שלי כל כך נמוכים בהכל, ואני בכל זאת לא יודעת אם זה נכון לבכות עלייך עכשיו, רחוק משם כל כך.
אני יודעת שהלכת. אני באמת יודעת. שלא תחשבו שאני לא מתמודדת, שאני בהכחשות, שאני בהדחקות וכל הבולשיט הזה שאני לומדת במדעי החברה. אבל זה פשוט.. שמשהו, חלק קטן מהילדות שלי, כשכל פעם שהייתי באה לשם הרגשתי שוב כמו ילדה, יימחק.. כי זה לא יישאר, והשנים שלי יעברו וסבתא כבר לא תיהיה לראות אותי גודלת, אפילו שבענייה אני תמיד נשארתי ילדה, ואני כל כך גבוה אפילו שאני נמוכה כל כך, והיא ראתה את לילכי, והיא ראתה אותי ואת רון ותמיד היינו יפות בענייה. הכי יפות שיש. ועכשיו מי ייראה שאני עוד יפה? מי יזכור אותי ילדה? מי יזכור אותך.
והארון שלך עם האדם שהחזיק את השלט של השם שלך, ואני יושבת על הספסל כבר בפנים וכולם מאחורייך, הולכים בשקט, וכל אותה הדרך אני שואלת את עצמי אפילו איך העץ יכול להיות בגוון שהוא היה תמיד, ואז אני רואה את השלט הזה.. ולא יכולה לברוח מכלום, לא יכולתי להאיחז בכלום. ודחפתם אותי לראות איך הארון שלה נכנס לבור האדמה, והחול נשפך עליה, ואחר כך האבנים סוגרים אותה והפרחים שהיו לי ביד מפחדים לגשת, ואני שולחת אותם למישהי אחרת, ואני רואה את רון שלי בוכה ואבא שלי אומר שיש פה סביבה אוהבת ואני בפנים, עמוק בפנים. לא יודעת אם זה בסדר לחייך או לבכות.
סבתא שלי ז"ל.
גם לא היית הסבתא האידיאלית, ולא הבאת כסף בחגים, ואת המתנות שלי היית מביאה כל כך קטנות ומקסימות, וסוכריות וממתקים ותמיד היה בבית כל כך מתוק ובסוף לא ידעת ללכת לבד, או לאכול לבד, את היית סבתא שלי, וזה ממש לא משנה מה לא היית- אלא מה כן. ואת היית הסבתא היחידה שהכרתי, ובשבילי היית גם הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
