ההיגיון של הלב

פיי, אלו מהזמנים האלה שמצחיק או לא, יש תחושה שכבר שום דבר לא עומד איתן מסביבנו. המדינה שלנו על הפנים, החינוך מבעית, האלימות עולה וגועשת ואין לנו עוד ממשלה. חלון ההזדמנויות להחזרת שליט עומד להסגר, ואולי תמורתו נחליט להחזיר את כל 450 המחבלים והאנשים שעל ידיהם יש דם של עוד אנשים מהעם שלנו.

כל הפופולריות והרדיפה העיוורת אחרי תוכניות הריאליטי בזמננו רק גורמות לי להירתע ולתהות מה עוד נשאר חזק ויציב במדינה שלנו. איך נצא מכל הבלאגן הזה?

אני רואה את המורים שלנו מנסים בכל הכוח שלהם להחזיק את הילדים בכיתה ולגרום להם לשבת על הכיסא, ואני שואלת למה בעצם-כי הרי זה לא האינטרס של הילדים להצליח, להשיג תעודת בגרות, לרכוש השכלה ומיומנות להמשך החיים שלהם מלבד חברים וכיף זמני? אני רואה את התסכול על הפנים שלהם, במלחמות בלתי פוסקות כשבעצם הם לא מקבלים את הזכויות המינימליות שמגיעות להם- בתור אנשים שנאבקים למען החינוך במדינת ישראל ולען הדור הבא של העם שלנו. בכלל, יש בתוכנו כל כך הרבה דילמות שאין בהן צד נכון או לא נכון, או אמת אחת, ואני מתחילה לפקפק בכלל האם יש תשובה לכל מה שקורה עם המדינה שלנו בזמן האחרון, בעובדים, עם הנשים, עם הגברים, עם החינוך, עם דור הריאליטי, עם האטימות, עם הצרות אופקים, עם הנסיעה המעוותת בכביש, עם ההנהגה המעוותת, עם הסדרי העדיפויות המוטעים, עם הדרך הלא נכונה.

ובכל זאת, אני לא מפסיקה להאמין ולנסות להגיד לעצמי שזה יותר מסובך מכפי שנראה לי, ושזה אולי יצליח וישתפר.

ולתחום קצת אחר, כדורסל.

אתמול ניצחנו את חולון שרת בביתה 45-38 במשחק שלא ביזה אף אחת מהקבוצות, אם כי היה בו הרבה מן ההחטאות והפספוסים. אני מניחה שבזמן האחרון אני נאבקת בין הרצון שלי לפרוץ את אותן מעט הנקודות שאני קולעת כל משחק לבין הרצון שלי לשחק קבוצתי, ואני נחשפת לעובדה שדבר לא קשור בדבר אחר.

אתמול הייתה השתלשלות עניינים מעניינת ולמרות המשחק האגרסיבי וה"יצירתי" שלנו, לא הורדנו את הרגל מהגז גם כששום דבר לא נכנס. אני לא יודעת, כרגיל, זו תקופה של עליות וירידות, תקופה שבה אני מנסה לאחוז בכוחי ולהרשות לעצמי לעשות סלים, לבצע מהלכים, ליזום ולקחת אחראיות.

הלוואי שאני אצליח לעשות זאת בצורה שתספק את הרצונות שלי.

בנוגע ללימודים, אני צריכה להבין איך אני מצליחה לשפר את הממוצע שלי, איך אני מנסה לשפר את הבינוניות שלי ואיך אני מנסה להתעלות מעל הציונים שאני מקבלת. לנצל את כל הניסיונות ואת מועדי ב' עד תומם, ולא לוותר על הכוח ועל הזרם האדיר הזה שמנסה להסיט אותי מהדרך. אני באמת מאמינה שאני יכולה לעשות הרבה יותר מכפי שאני עושה, וזה מתחיל בדברים הכי קטנים ופתאום מתגלגל לאי-אמונה של המורים ביכולות שלי או ויתור מצידם על האמונה שלהם .אני מרגישה שיש רגעים בחיים שבהם אני צריכה להוכיח את עצמי לעצמי ולסביבה, וזה עוד אחד מהרגעים האלה, גם בכדורסל אגב. אולי גם בכל התחומים בחיים שלי.

כי כמו שהבנתי היום, יש רגע ועת לכל דבר. כרגע זה הזמן לעשות את המאמץ הזה בלימודים ובמקביל לשמור על עצמי ולעשות ספורט ולהשתפר גם בכל האספקטים שציינתי ושצויינו כבר מאות פעמים.

הגיע הזמן להתחיל לעשות ולהפסיק לדבר.

הבמה שלי.