אני מרגישה שזה עוטף אותי ולא ברכות, מחבק אותי ולא מאהבה, חונק אותי ולא מתשוקה.
נמאס לי לראות אותך צוחקת מהצד, נמאס לי לדעת שאני מאכזבת את עצמי. סל, סל אני לא יכולה לקלוע. וזה לא שאני לא יודעת איך. רותי איכזבה אותי עוד לפני שניסיתי להיות היא, והחיים שלי מאכזבים אותי כי בניתי אותם כדרך של מכשולים. ואני שמה לי רגליים. וזה כואב. כל הגוף מלא בכחולים על פני השטח ובצלקות מתחת וזה נשאר דולק ובוער כמו הנרות האלו ביום הזיכרון, שלא נכבים לעולם.
כל פעם אני המכה, אני המרביצה, אני המתחילה, אני המעליבה, אני הפוגעת, אני שמוציאה מילים לא במקום ואני זאת שלעולם פוגעת ולעולם לא נפגעת. נמאס לי מהחברות האלה.
איך אני תמיד מגיעה לשלב ההתפוצצות הזה?
אני זוכרת איך טל, שהייתה פעם החברה הכי טובה שלי, אמרה לי פעם שאנחנו כמו פחית- משקשקים אותה עוד ועוד ועוד והיא פשוט מתפוצצת.. וזה יכול להיות מילה אחת פה ומילה אחת שם ופתאום כל הפחית תתפוצץ.אני מרגישה כמו פחית. ואני מרגישה שאתן רואות אותי בתור המישהי הרעה ואתן הקורבן. תמיד. זה תמיד קורה.
ואיך זה יכול להיות? איך?
את אומרת לי מיליון דברים לא במקום כל כך הרבה פעמים ואני מבליגה, אני לא מבינה למה אני לעזאזל חברה שלך, אבל אני מבליגה, אני אומרת לך דברים ואת מזלזלת בי (גם אם אלו הדברים הכי קטנים שבענייך הם סתמיים לחלוטין) ואז פתאום את צועקת עליי, כאילו אני בבעלותך. יאאלה- קפצי לי. מי את בכלל? ואז את נעלבת שאמרתי לך שאת חסרת תרבות ובוכה בצד, וכולן באות וצועקות עליי למה אני לא יודעת לשלוט על מה שאני אומרת.ולמה זה תמיד קורה, שוב ושוב ושוב.. אני נופלת למלכודות האלה, שבהן ההיא יוצאת הקורבן ע"י חני המתקיפה.
ואיכשהו, זה תמיד יוצא ככה.
אמרת לי פעם, כשישבנו במסעדה ש.. :"אני כל הזמן רואה שאת דואגת לאחרים, לכדורסל, לבנות, לחברות, אבל איפה חני? למה לה לא דואגים?" ואני כמעט דמעתי כשמצאתי את עצמי מנסה להגיד שזה לא במדויק נכון.
אבל אני מבינה שזה כן. כל כך אכפת לי מכל האנשים מסביבי. למה כל כך אכפת לי?
אני לא יכולה פשוט להיות צינית, אדישה, מלכת העולם ? למה כל כך קשה להעמיד פנים ?
מצחיק.
אני לא מאמינה שאני נופלת לאותו בור שאת מכניסה אותי כל פעם מחדש. אני מרגישה שעוד רגע אני אתלוש לעצמי את השיערות מהמקום. אני רק משמינה. אני לא שומרת על עצמי. ואני שונאת כדורסל .
אני שונאת שלא לוקחים אותי ברציפות. אני שונאת שמאשימים אותי בהכל. אני שונאת אנשים רגישים ואני כל כך שונאת את עצמי על כל מה שהבאתי על החיים שלי. גאד דאמט.. פשוט מפילים עליי תיקים שפשוט מתוך בחירה לקחתי אותם להעמיס על עצמי. מה זה חברות לעזאזל? למה אני צריכה את זה. אני נפגעת מאחותי, אני נפגעת ממנה ואני נפגעת מכל הבנות שיושבות על הספסל ומתיימרות להיכלל באותה הקבוצה שבה אני משחקת .
אני לא מבינה אותכן. אני לא מבינה בנות ואני שונאת בני אדם.
גם אתכם.
וגם את המקום הזה. שבכלל לא נמצא פה. הוא סתם שרידים של משהו שהיה ונגמר ולא מצליח להיוולד מחדש בצורה שונה. אני שונאת את היחסים האלקטרוניים האלה.. אין בהם כלום.. אין בבלוג הזה כלום. נמאס לי להיות מיותרת.
ההורים שלי מעצבנים אותי וקיבלתי צו ראשון.
אני לא מאמינה על עצמי. לא הייתי צריכה לאכזב את עצמי ככה.
בשביל מה אני משחקת כדורסל אם אני לא קולעת כלום? אני לא מבינה למה אתה לא רואה כלום. למה אתה עיוור כשזה נוגע למישהי שהיא לא יעל? אני רוצה את יאיר. לפחות שם ידעתי שאני מוערכת.
אני לא מאמינה שפורים. אני לא מאמינה שאני לא מאושרת. אני לא מאמינה שחודש מרץ.
אני שונאת את החדר שלי. הוא נראה זוועה. הלוואי שהיה לי הרבה כסף כדי לנסוע לצפון, להשתלט על מגרש ולהיות שם לבד. לבד. למה אני צריכה את כל האנשים האלה מסביבי? אני מתאכזבת מכולם.
אני שונאת להתאמץ כל כך. ושאף אחד לא יעשה את המאמץ הזה איתי. כמה אפשר לסבול את הזלזול הזה? עד שאני יקום ואלך, עד שאני אצעק, עד שאני אגיד מילה לא במקום וכל האשמה מצטברת עליי ונערמת עליי... ואני סקולה באבנים.
לא כתבתי כל כך הרבה זמן ותראו כמה זבל יוצא פה.
אני שונאת להיות במערכות יחסים שלא מועילות לי בכלום.
כמה אפשר לטעון שאני צריכה לעשות את השחקניות שלי לקבוצה טובות יותר? ומה איתי? איכס. אני שונאת להרגיש שהשמנתי, שאני אוכלת ולא מהסיבות הנכונות.
איך, איך, איך אתן מרגישות חזקות כששתיכן ביחד.. והקבוצה מתפרקת. אני מתה. אבל לדעת להתלונן אתן יודעות. כמעט כמו כולם. רק להתלונן. להתלונן על מועצת התלמידים אפילו שבפועל אף אחד לא מוכן לעשות כלום, להתלונן על זה שאין לנו קבוצה ולא להציע כלום ולהשליך תיקים ותיקים ותיקים..אויש. כמה אני נזכרת במיכא"ל עכשיו. שאסור להפיל תיקים, שצריך לקחת אחראיות, שדברים לא ייעשו לבד.. ושוב אני נזכרת איך אמרת פעם :'שאם את רוצה לעשות משהו- תעשי אותו את'.
לא טוב לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
