אני בעצם על סף השיגעון הנפשי שלי. ואני לא יודעת למה. אני מרגישה שאין הרבה דברים בחיים שאותם אני שמה למטרה בקימתי בכל בוקר. בעיקר כשהיום קיימנו שיעור בנוגע לפולין. הרי אם אין לי מטרה שלשמה לכל יום יש משמעות- אז הימים הם רק הסתברות של זמן ושל מספרים ואולי של ספונטניות ושל רגע.
איך ברגע אחד אני מאבדת כל שליטה עצמית. ברגע אחד זה בכי מול אנשים וברגע שני זה צעקה עד כדי טירוף.
אני לא אוהבת את הקטע הזה. לא מבינה את התקופה הזאת.
אני לא מצליחה להבין איך הכל מצליח להשתבש ביחד. ואולי הכל קורה כדי לחשל אותי? כדי לאתגר אותי? כי שאדע לבחון אותי במצבי השינוי האלה? איפה לעזאזל הגבינה שלי כשצריך אותה?
אני יושבת עכשיו עם כוס תה וגשם בחוץ ואני לא באמת יודעת מה יכול להיות יותר טוב מזה.
אלו הנפילות שכל הזמן מנפצות את האיזון. אבל מאידך אני לא מבינה מה זה איזון, כי כל יום זה נצח, כל יום זה הפתעה ולכל רגע יש הזדמנות להפיל אותי בנשימה ולמנף אותי בנשיפה. מה זה איזון בכלל.
אני לא אוהבת את יום האהבה כי הוא לא יום פוטנציאלי לאהבה משום סיבה. לא מבחור, לא מחברות, לא מכדורסל ולא ממשפחה. ובעצם, הוא רק מוכיח לי את ההפך. וזה שאני אומרת כל כך הרבה בולשיט אבל תכלס לא אומרת כלום. מה ניהיה מהכתיבה שלי?
"You are so beautiful to me"
לשום דבר אין ריח כמו אז, שום משמעות לא מצליחה להיות משמעותית כמו שהייתה אז, ואפילו הכדורסל כבר לא מרגיש אותו הדבר. או אולי בעצם מה שעצוב יותר מהכל הוא- שהוא לא השתנה.
זו אותה האי- קבוצה, אותו קושי בלקבל סמכות, אותו הקושי בלהיות חלק מקבוצה, אותו קושי לתרום לקבוצה, אותו קושי לקחת אחראיות ואותה העברת אחראיות. ואני לא יודעת לאן ללכת. ימינה או שמאלה זה כבר לא רלוונטי. הדרך לא יכולה להיות לא שחורה ולא לבנה. ונגמרו לי הצבעים על הדף. והיצירתיות שלי מעולם לא נראתה עגומה כל כך ואני לא מרגישה יפה. למרות שהשיער הסתדר לא רע ביום שישי.
זה מצחיק כי את הבעיה אני כבר מכירה ובדרך כבר צעדתי מיליון פעם בדרכים שונות וזה בכל זאת לא מרגיש כפיתרון נכון לשום מצב. ואני לא יודעת אם בכלל מותר לי להתייאש. אם אני ארשה לעצמי לוותר על זה. יותר משזה חלק ממני, זה חלק מהחיים שלי, חלק מהחיוך שלי ובמיוחד חלק מהעצב ומהכעס. אז איך זה יכול להיות שזה מרגיש שזה כל כך רחוק מכן? לא נכנסתן לשחק- כעס, לא קלעתן- כעס, לא עשיתן את הדאבל שלכן- כעס, כעסו עליכן- כעס. אגו. אגו. אגו. אגו. יצא לי מכל הכיוונים. כמה אפשר להתמקד בו.
והלוואי שלא הייתי מבינה אתכן.
אולי זה מה שהופך את זה לכל כך קשה.
אף פעם לא דיברנו באותה הנימה ואף פעם לא שידרנו על אותו הגל. אז חשבתי שהבעיה אצלי. ויאיר אמר שהיא לא אצלי. אז איפה נמצאת הבעיה. ?.
והאם יש בעיה בכלל?
אולי אני פשוט לא זורמת?
אולי אני פשוט לא יודעת לשחרר?
אבל איך אפשר להיראות ככה יותר? אף אחת מאתנו לא יוצאת יפה בפריים הזה, וכולנו יוצאות לא כמו שרצינו לצאת, והכל הולך הפוך ואף אחת לא יודעת מאיפה להתחיל ואיפה לגמור והמסירות אף פעם לא במקום הנכון לפחות לא מבחינת ההיא וההיא וההיא וכל המשחק מתבסס על זריקות מטופשות והבנה מאוחרת מידי- מה קורה במגרש. פעם ההיא חסרה ופעם ההיא וזה אף פעם לא גמור. לא מלוטש. תמיד צריך לעבוד על זה.
ושוב אני מרגישה שעוד רגע ואני אשאר לבד על המגרש. המצב של כולכן רופף וכל אחת מכן בתהליך חייה יותר מתוסבכת מהשניה- ואני מרגישה שאני תלויה באוויר. כאילו לעזאזל, כולכן עוזבות שנה הבאה.. אם מי אני אשאר?
שוב אגו.
מה שנה הבאה? עכשיו. כולכן עוזבות כבר עכשיו. מחר אני באה לבקר אתכן במשחק ושוב אני על הספסל. שוב אגו. ואין עם מי לדבר ואף אחת לא מבינה אחת את השניה. אף אחת לא מאמינה לאחרת,אף אחת לא סומכת על האחרת. אין קבוצה. כמה עלוב זה יכול להיות? אני מכירה אותן 4 שנים.
האמת שאני לא יודעת אם לבכות או לצחוק.
המצב מצריך שינוי כל כך חיובי מצידי, שהוא כמעט שינוי של 180 מעלות. וזה להשיב בחזרה את החיוך ואת האופטימיות שהלכה לשחק מחבואים עם חני והיא מתעכבת .
וזה שוב הכל בראש, ושוב הכל גישה, וזה רק מחשבה, ורק חיוך ואני פשוט חייבת להפסיק לבכות כל הזמן כי לא יוצא לי מזה כלום. והחיים יפים ולפעמים אני שואלת את עצמי מהם בכלל החיים האלה? אבל אני יודעת שאין אחד או אחת שיש להם תשובה בשבילי, אז אולי כבר עדיף לוותר על השאלה עצמה..
ואני אפילו לא מבינה כמה בלבלה יש לי בראש כשסבתא שלי במצב כזה. ואני מוקפת בשואה מכל מקום.
אני לא מבינה איך אין לנו זכר מסבתא, איך אין לנו את סיפור חייה, איך אין לנו יד ואין לנו שם. ובדימיון אני שוב ביד ושם מסתכלת על הטרקטור כותש את ערמת הגופות.
ואת החרדים בירושלים שראיתי אתמול דימיינתי איך הנצאים תולשים להם את הזקן כדי להשפיל אותם ואת הציביון שלהם, וראיתי כמה כל מה שהיה אז- קיים גם היום. בצבעים. לא בשחור לבן.
זה אף פעם לא בשחור לבן .
זה תמיד צבע.
זה תמיד שם.
זה תמיד חי ונושם ובועט וזועק בקרבנו .
אוח.
אני לא באמת מאמינה שמישהו או מישהי ייקראו את זה חוץ מאליאור (שהיא אחת ויחידה). ואכפת לי שאף אחד לא קורא, אבל לא באמת אכפת לי. כי זה תמיד היה ברור שיש פה יחסים של תני וקחי- אם את רוצה שייקראו בבלוג שלך, תקראי בבלוגים של אחרים קודם.
ומה אני מתפלאת, זה כל החיים ככה ובכל מערכת יחסים, באיחוד האלה שמקיפות אותי.
וכל הגוף מלא כחולים מהמשחק הזוועתי אתמול. אנחנו אשכרה הפסדנו 61-60 להפועל ירושליים בחוץ, לקבוצה האחרונה בליגה. כאילו פאק- אנחנו לא באמת כאלה גרועות. או לפחות ככה אני חושבת.
וכל מה שנשאר זה הכחולים, וזה שלא עשיתי התקפה איטית וישר מיהרתי למסור את הכדור לידיים שלהן בהתקפה ההאחרונה, ואת זה שהשופט היה זוועה, והבנות היו אלימות ולא יודעות לשחק, ואם הן לא יודעות- מה זה אומר עלינו?
את הפועל ירושליים ניצחנו בסיבוב הקודם ב-30 הפרש. משהו חייב להיות לא בסדר בהם. או בנו. או בשופט. אוף. אני שונאת פיזור אחראיות.
והמשפחה שלי. פיי. הם ראו אותי בתקופה הלא טובה הזאת ולא יכולתי להסתיר את הדמעות ולא ידעתי אפילו ממה הן, או למה הן נשפכו ממני והלאה. אבל הפחדתי אותם. הם לא רגילים לראות אותי לא מאושרת. אבל ככה אני בזמן האחרון. מנסה לאחות את השברים. מנסה להשיב את עצמי לחיים. לעורר את עצמי מחדש. המועקה בלב ממשיכה ללוות אותי גם אחרי שהרעש כבר עבר ועכשיו שקט, וטיפות לא נשמעות כבר מהחלון,
ובכל זאת המנגינה היא אותה מנגינה וזה רק החיוך שלי שהחליף צורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
