ההיגיון של הלב

האמת ששום דבר לא ממש השתנה מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן, למעט הכל.

עוד קשה לי לעכל שכתבתי 2 פוסטים בחודש ינואר, ועכשיו כבר פברואר. אני לא באמת מצליחה להבין איך הגעתי למצב החמור הזה. אני לא בעצם יודעת איך להתחיל, כי לא הייתי פה יותר מידי זמן. אבל שלא תחשבו שלא חשבתי על הכתיבה ועל המקום הזה. כל הזמן רציתי להגיע לפה, אבל לא מצאתי זמן נכון, או שזה לא הרגיש נכון כמו שזה הרגיש אז. אני לא יודעת מה הפירוש של כל השטויות שאני כותבת כאן, אלא פשוט לכתוב שזה לא ייקרה עוד אף פעם. כי למרות שבטח כבר לא נשאר\ה כאן אף אחד\אחת, לא הייתי כאן בשביל עצמי. נכנעתי ללחצים של הסביבה ואיבדתי כל יכולת לשלוט במעשיי. ואוח, בתקופה האחרונה הייתי ככה יום אחד וביום האחר ההפך לחלוטין.

אני לא יודעת מה נשאר במקום הזה, חוץ מהפוטנציאל לכל. פוטנציאל להיות מישהי אחרת בהווה, לכתוב בהווה ולא בעבר ולא להתחבט על האם זה מרגיש כמו שהיה פעם או לא. אני מניחה שכל המאבקים הפנימיים שלי האם לכתוב פה או לא- התבטאו בכך שלא כתבתי פה בכלל.

והעיצוב החדש,

הוא עוד תוצר של ההתלבטויות, אחרי הרבה זמן של לבטים, החלטתי על העיצוב הזה. ושהוא יוביל אותנו לדרך חדשה.

בזמן הזה הייתה לי גדנ"ע של 5 ימים, שהייתה אחת החוויות הטובות שחוויתי בחיי. בטח כשהבנתי על מה נופל דבר ועל מה קם דבר אחר. היה קשה שלא לשים לב לכל השוני בגישות במשך החמישה ימים האלו, ולראות את המורכבות או בעצם הפשטות המצחיקה של פתיחות, אופטימיות ושמחת חיים. באמת שזיהיתי במשך כל הימים האלה את החוזק שלי כבת אדם, והוא שבגישה חיובית שום דבר לא מפחיד, מאכזב או מאיים עליי. לא ריצות, לא משמעת, לא תנאים, לא אוכל, לא מזרונים, לא שירותים, לא בנות 24 שעות ביממה ולא להיות בצוות עם האנשים היותר מהלא חכמים בשכבה שלי. וכמה אנשים הכרתי, זה לא להאמין. פתאום אנשים צצו מהשכבה שלי שבחיים לא ידעתי כמה הם מיוחדים. כשאני נזכרת בזה עכשיו.. זה היה שבוע פשוט מקסים, והייתי כל כך במיטבי מבחינת כל המובנים שזה פשוט לא ייאומן. זה מה שנקרא- לקרוא תיגר לאתגר. :)

ועם הכדורסל, הכל בעצם די בסדר.

לפעמים אנחנו פה ולפעמים אנחנו שם, והאימרה עדיין מחלחלת עמוק והיא שהבעיה היא באופי שלי ולא בשום קליעה או בשום כדרור. אימון אחד אני גאה בעצמי ואימון שני אני לא מבינה מה אני עושה בכלל על המגרש. לא לשווא אני נמצאת במקום שאני נמצאת. והמקום הזה הוא בכל יום ובכל שעה יכול להשתנות והוא דינאמי לחלוטין.

אני לא יכולה להתכונן בעצם לכלום, וכמו שאני לא יכולה להתכונן, לפעמים הציפיות הם אינן הציפיות הנכונות, והן מתנגשות עם המציאות ואני עומדת מול מצבים קשים שביום יום אני לא מתמודדת איתם. זו מין זירה לבחון את עצמי בכל פעם מחדש, את הזרימה שלי, את הגישה שלי, את הפחד שלי, את האומץ שלי, את השיתוף פעולה שלי, את האגו שלי ואת התמיכה שלי.

אז משחק אחד- הפסדנו לאשדוד, והמשחק השני- לפני יומיים גם נחלנו הפסד 57-61, ובאמת.. שברנר מהסיבות הרבות היא מהקבוצות האלה שאנחנו יכולות לנצח אותן אבל נופלות בחוטים של עצמנו.

עם הלימודים הכל די בסדר. בהתחשב בעובדה שאתמול עברתי מועד חורף בהיסטוריה ופשוט נפל לי שק מהגב.

כל כך הרבה זמן התכוננתי לבחינה הזאת ואני חושבת שהיא הלכה טוב, והלוואי שהציון ייצא בהתאם.

אתמול גם הייתה הצגה מקסימה בקאמרי (במסגרת ביה"ס) שנקראת 'כנר על הגג'. אחרי הבגרות הזאת, זה היה הדבר הכי טוב שהייתי יכולה לצפות בו. זו הצגה פשוט מקסימה, מושקעת נורא ומלאת שנינות ותובנות.

נהנתי מכל רגע. :) ולא יודעת.. לא סתם הדברים הקשים והמאתגרים נמצאים בד בבד עם היופי והשמחה שלנו.

יש הרבה דברים שרציתי לכתוב, אבל אני לא מצליחה לחשוב על אף אחד מהם.

הרבה מאוד פעמים בזמן האחרון אני מבינה את המשפט: חיים רק פעם אחת, ואם לא היום אז מתי. וכל הזמן זה מהדהד לי.. וגורם לי לחשוב על מה בעצם אני עושה פה. ואם אני חיה רק פעם אחת- אז למה כל המחסומים האלה.

המחשבה שלעולם לא אהיה עוד בכיתה י'א, לעולם לא אהיה עוד בגדנ"ע, לעולם לא אהיה..ולעולם לא אהיה..

ואולי בעצם.. הפוטנציאל של לראות גם כמה עוד יהיה. אני באמת מתחילה להאמין יותר ויותר בהזדמנות שניה, ומבטיחה לעצמי שברגע שאגע בלב זה ייכנס ללב. ויש פעמים שלא צריך יותר מזה, ואנחנו רק מחפשים ומחפשות מעבר.. ואין- כי שום דבר לא שווה כמו הזכות הזאת.

ואז נכנסת לי ללב זריקת אנדרנלין ושמחת חיים ואני לא מבינה איך בוזבזו הרגעים על העצב והכעס.

וזהו בעצם.

נותרתי רק אני.