ההיגיון של הלב

אני לא יודעת איך אחרי הכל, אחרי כל מה שקורה בזמן האחרון [ואפילו ביומיים-שלושה האחרונים], עדיין קשה לי לחייך מבפנים. אני לא יודעת למה.

אתם יודעים מה.. אתחיל מההתחלה. ראיתי ראיון עם אשכול נבו בסדרה שנקראת 'שיחת-נפש' בערוץ 3, שם הוא אמר שהוא מנסה להוציא את עצמו מ"השליטה" הזאת, להרשות לעצמו להיאבד בתוך היצירה שלו. אז הפסיכולוג שאל: "ואתה לא מפחד שתיסחף פנימה עד כדי כך שאולי לא תצליח לצאת?" והוא ענה לו שהוא רק מחכה לזה, שפתאום הדמויות לוקחות את המושכות ומתחילות לפרוץ את הגבולות של עצמו והכל ניהיה שונה ממה שתכנן.

ברגעים האלה, הייתי רוצה להיות סופרת. שיודעת לכתוב התחלה, לחבר לה גוף ולדעת להגיע לסוף.

כשקראתי את 'ארבעה בתים וגעגוע' ואת 'משאלה אחת ימינה' היה לי קשה לקבל את הסופים שלהם, ועוד יותר היה קשה לי להבין שאין דבר כזה סוף אף פעם.. אין בעצם סוף של סיפור- כי זו תמיד התחלה של סיפור אחר.

אז מה זו בעצם בדידות?

ולמה יש לנו רצון כל הזמן להיות בתוך חברה?

אני לא יודעת מה ניהיה איתי ועם הכתיבה שלי. הכל מתפרץ לכיוונים הלא נכונים והבלוג הזה כבר מזמן לא מה שהיה פעם.. כשהיו 5 עמודים מלאים בפוסטים רק בחודש אחד, ועכשיו כשהסתכלתי יש רק 3 פוסטים מאז תחילת החודש הזה. אני לא יודעת מה זה אומר.

הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מהי משמעות החיים.. לשם מה אני כאן.

בשביל מה אני עובדת, בשביל מי ומה אני רוכשת השכלה, בשביל מי הציון 100 ישיג מטרה כלשהי, בשביל מי אני חוסכת? למי אכפת מהציונים? למה הכסף מניע אותנו? למה אנחנו זקוקים לקירבה?

הלוואי שהייתי מקבלת את התשובות על השאלות האלו. ומצד שני.. מה היה קורה אילולא התשובות היו בידי?

"יש לנו זמן מתחת לשמיים, בינתיים אנו עוד כאן" [דיוויד ברוזה].

אני מרגישה שאני מבזבזת לי את הזמן. למרות שאני יודעת שהמושג הזה הוא בעצם כלום. יש לי כל כך הרבה עבודות ומבחנים שאני צריכה להספיק להתכונן אליהם ולהשלים אותם עד סוף החופשה הזאת-שהיא מכאיבה יותר משהיא באמת עוזרת.

אני מרגישה שאין שום מהות לחג הזה, חוץ מטחינת סופגניות ובכי על קלוריות. מתי חיו השירים ומתי נשמתי את המשפחה שלי? לאן ברחה מהות החג, וממתי הלחץ של הביה"ס הספיק לחלחל ל-7 ימי חופש האלה? מתי הספיק פה הכל?

קשה להגדיר מה ההפסד של מכבי אתמול עשה לי. הרגשתי שעם כל סל אני מקבלת צביטות בלב, אחת אחרי השניה.. ולמרות שהייתי בבייביסיטר [והילדות היו מקסימות וכ"כ כ"כ ילדות] לא יכולתי להתנער מהתחושה הכבדה הזאת של ההפסד. וניסיתי, והתנערתי.. אך היה קשה.

בינתיים אני בהכחשה, בהכחשה למצב ובהכחשה ל"קבוצה" שלנו. עד מתי אנשים ילכו סביב עצמם ויבינו שהמשמעות האמיתית היא במה שהם יכולים ליצור ביחד?

יום ראשון היה לנו משחק בנערות א'- נגד חולון שרת בחוץ.

הנסיעה הייתה מהירה ומיד הגענו לאולם די מקסים [שהתחבב עליי מאוד] של הנשים של אליצור חולון. על הפרקט היו מרוחים כתובות של: ליגת WINNER ולמרות גודלו הענקי של המגרש- הוא נראה כל כך מזמין.

התחלנו לזרוק לסל ונתקלנו בבעיה נוספת- הטבעת הקופצנית בצורה חמדמדה למדי- לא מצליחה לקלוט את הזריקות שלנו. חולון שרת היא במקום ה-4 בליגה בעוד אנחנו במקום ה-6 וידענו שלמשחק הזה דרושה הרבה עבודת צוות ונחישות. [הלוואי שהייתי יכולה לשים את היד על הנקודה שבאמת הובילה את המשחק לכזה משחק.. אולי זאת השיחה שעשיתי ביום שישי, בה פתחתי את כל אשר על ליבי בנוכחות הקבוצה ודיברנו על הפוטנציאל, ההווה והעתיד].

בקיצור, החימום התגלגל.. חנן הראה לי את כל הנצחונות שלו [כשהיה המאמן של אליצור חולון] ואנחנו עלינו לפרקט כדי להילחם על הכבוד האבוד שלנו. אני חושבת שהכבוד שלנו [לפחות בינינו לבין עצמנו] חזר במהלך המשחק הזה ורוח הצוות שבה להוביל את מפרשינו. המשחק לא היה פשוט.

היינו זקוקות להרבה רצון להיות אנחנו כקבוצה, והרבה נכונות על המגרש. הן קבוצה טובה, שמורכבת מכמה שחקניות שמחזיקות אותה- שאותן ניסינו לנטרל במהלך כל המשחק [בעיקר 12 שהייתה יותר דומיננטית, למרות שיש להן כמה שחקניות שמכדררות מצויין ונראות לפחות מבחינה טכנית מעולות כמו: 23,6]. פעמים זה הצליח, ופעמים זה לא.. והמשחק היה צמוד לכל אורכו כשאנחנו מובילות בהפרש נמוך.

אפילו אני הצלחתי להכניס את עצמי לדף הורוד [רמז מתרים] ברשימת הקלעיות והצלחתי לקחת על עצמי הרבה יותר מבחינה התקפית ולהשתדל להשתדרג גם הגנתית.

המשחק הזה היה חוויה אחת גדולה. הרגשתי את הלכידות זורמת לי בדם. הרגשתי כמה שונה זה להרגיש קבוצה. קבוצה שמפסידה ביחד, וגם יודעת להתעלות ולנצח ביחד. והיו רגעים קשים, שירדתי לספסל והתעצבנתי והיו בנות שהחזירו אותי למוטב, והיה מעצבן לצאת ב-5 עבירות כי השופט טוען ש: "דחפת אותה" כשהיא בעצם דחפה אותי. 

 אבל לא יודעת.. הרגשתי שנסחפנו עם עצמנו.. [והלוואי שהשיחה שלי הייתה גורם משפיע בעניין, אחרי שהתחבטתי ביני לבין עצמי כ"כ הרבה זמן על איך אני ניגשת ל'שיחה' הזאת], אבל גם אם היא לא השפיעה.. הרגשתי שנראינו כמו קבוצה. והרגשתי בתוך קבוצה.

וניצחנו, איך לא.. [אחרי כל המילים היפות], 42-37. והיה צמוד לקראת הסוף, וניהיה משחק מכוער על קו העונשין אבל אנחנו ידענו לקחת את הזריקות הנכונות ולנטרל את השחקניות הנכונות והיה כ"כ כיף לדעת שסוף סוף הראנו מה אנחנו יודעות.

זה היה אושר.

גם היום היה אושר.

יצאנו לקניות אמא,רון ואני. הרשימה של הקניות שלי הייתה כל כך ארוכה עד שפחדתי שאין מספיק כסף בעולם שיספיק לרשימה הזאת. אבל אני יכולה להעיד שאחרי כל היום הזה [והקניה הטובה] אני מרגישה שהיה טוב. שבא בטוב. ושעכשיו לא כל כך טוב [ולא בגלל זה].

היה גם דרבי של נערות ב' שנגמר לפני שעה [ששם כמובן לא שיחקתי] עם עוצמה. למרות המשחק המזוויע וזה שכ"כ התבאסתי [כפי שקורה תמיד] כשישבתי על הספסל כפי שתמיד קורה כשאני באה לראות את המשחקים ויודעת שאני לא יכולה לעלות ולתרום את חלקי, יצאנו עם ניצחון. ניצחון לא משכנע, ניצחון לא יפה.. אבל לפעמים צריך גם לדעת לנצח. 43-33.

[וגם קיבלתי סופגניה. ורון קלעה מלאנתלפים נקודות עם המספר 8 [שלי] על הגב. וזה כיף].

אני מרגישה שמהות החג הזאת פוסחת עליי.

אני לא מרגישה בתוך חג, לא מרגישה אחדות ושום סמליות ללמה אני מדליקה נר, למה אני שרה ולמה אני לא חוגגת עם המשפחה שלי את החג. כל השירים נשמעים אותו הדבר והייתי רוצה לדעת את המשמעות האמיתית שמאחורי המילים.. ואולי להיות עם המשפחה שלי כדי לשיר אותם.

[איך אני שונאת את החופשים האלה.. שבמקום להתמקד בחופש אני דואגת שיהיה לי מספיק זמן לנשום בין עבודה לעבודה ובין מבחן למבחן- ועוד לא התחלתי כלום. גאד דאמט!!11].

סיימתי לקרוא את הספר 'מומיק' של דוויד גרוסמן. הספר הזה לפחות מבחינתי הוא ספר חובה לכל היהודים והיהודיות שבנינו, כדי להבין את משמעות השואה מנקודת מבט של ילד שהוריו וסביו היו בשואה. על התקופה ההיא שאחרי השואה, שהלחץ והפחד שמא הכל ייפתח שוב חילחל כל כך עמוק עד שהיה בלתי אפשרי אפילו לדבר על השואה ועל ארץ שם.

נהנתי מהספר ומכל רגע ורגע שם. נהנתי בעיקר מהמשמעויות הרבות שהוא העריף עליי, ומהשיחות המכילות שהיו לי עם אבא [בעקבות הספר] על מה שהיה לו עם אמא שלו ובעצם על מהות השואה.

אבא אמר שאסור להתמקד בהיטלר, כי הוא היה רק עוד אדם אחד שאמר ככה וככה, אלא צריך להתמקד בלמה כל כך הרבה אנשים הלכו אחריו, נסחפו אחריו בלי להוציא הגה מפיהם?

ואיך זה שילד מנסה לחפש את החיה הנאצית על פני השטח.. כשהוא בעצם לא מצליח להכיל שהחיה היא כל דבר, ויכולה להתפתח מכל דבר ולהפוך להיות היא בכל רגע נתון ומכל איש נתון.

מדהים.

לא מעניין אותי אם לא תקראו כלום.

אני את שלי אמרתי.

והלוואי שתמיד אני אהיה פה.

כיף להרגיש קצת פחות בודדה. לפחות אני שלמה עם עצמי. [בעצם זה לא לפחות-זה העיקר].

חג שמח. או לא, או כן.

תגידו את האמת- זה לא מוזר שפתאום יש חג ואף אחד\אחת לא נראה שמח\ה במיוחד?

[אני לא מצליחה ליצור כלום].

ואני שונאת את כל הסוגריים שבפוסט הזה.