ההיגיון של הלב

הכל פה מתגלגל לכל הכיוונים ומשום מה אני כבר לא ממש כאן. 10 ימים לא כתבתי פה.. וזו עובדה מפליאה בפני עצמה.

הכל ממשיך להסתובב והחיים מאירים פנים ביום אחד, וביום השני מתגלים בכיעורם, אבל הכל פה אמת.. בלי שקרים וזיופי אמת.

יום ראשון היה לנו משחק נגד מכבי רחובות, קבוצה המדורגת מקום שני בנערות א'.

המשחק נגמר בהפסד 73-27, ומאז הכל די השתנה.

יובל הודיעה שהיא פורשת ואני התחלתי לגלגל על הלשון את נאום ההצלת מולדת שלי, על איך ולמה אנחנו צריכות להתגבש, על זה שאנחנו לא קבוצה ושאני רוצה שנעשה פגישה בחנוכה. השיחה לא נעשתה באימון ביום שני, יום לאחר מכן.. למרות שאפילו שלא בדיוק דיברתי- ההתנהלות של האימון הייתה שונה בתכלית מאימונים אחרים.

אני מניחה שחוץ מלהיאבד בתוך עצמי על איך אני נוגעת בבנות האלה.. ובאיזו גישה אני נוקטת כדי להגיע אליהן, ואיך אני לא דוחפת אבל מעניקה קרש קפיצה, הכל די התחבש לי בראש בשבוע האחרון.

האמת, פחדתי שזה אולי סוף. נלחצתי וכל יום ראשון בבית ספר הסתובבתי מבוהלת מעצמי.. אבל עם המשך השבוע גיליתי שבסוף יש תמיד התחלה, וגם כשחשבתי שזה כבר לא יהיה אותו הדבר- החלטתי ליצור משהו חדש. אני רק מקווה שהבנות יירצו להצטרף אליי.

בהמשך השבוע, ביום שלישי, היה משחק של הבנות בנערות ב' על המקום הראשון נגד פסגת זאב. אני החלטתי לבוא כי אמרתי שאין מצב שאני מפספסת את זה. אז נסענו והיה נחמד בדרך וכשהגענו לשם ישר הבנות התחילו בהכנות ואני עודדתי כמה שיכולתי מהספסל.

במשך המשחק זה היה התרגילים הקטנים שניסיתי לראות אם אולי יעבדו- שכל הקבוצה תקום כל פעם ששחקנית יורדת מהספסל, לעשות טירוף בהרמת ידיים ולצעוק בלי הפסקה. אני מניחה שזה עבד מחוץ למגרש- אך על המגרש הדברים היו אחרת. הבנות איבדו ריכוז בהגנה ובהתקפה יובל [שהודיעה על פרישה ואז לבסוף אמרה שהיא נותנת לעצמה חודש] שיחקה נפלא ועם עוד כמה זריקות הובלנו במחצית כבר 12. אבל המשחק היה צמוד וזה לא היה הסוף של שום דבר.

הקבוצה השניה שיחקו על שחקנית מספר 10 כל הזמן ואנחנו איבדנו את ההגנה שלנו [שלא תיפקדה בכלל], הפער נסגר ולבסוף הן ניצחו את המשחק. כשכולנו יצאנו מהמגרש הבטחנו לעצמנו שאת הפער של ה-5 נקודות [בגלל התוצאה 46-41] אנחנו הולכות לסגור בבית ולנצח אותן ולהראות להן שאי אפשר להתעסק אתנו .

אני לא יודעת מה קורה עוד מסביב..

יש באווירה משהו של חופש ואני כל כך רוצה שחנוכה יגיע כבר.

אני מרגישה שאני צריכה לנשום קצת עמוק ולהתאסף.. להבין מאיפה אני באה ולאן אני הולכת. להתנקות קצת, לעשות קניות קצת ואולי להרגיש שלמה עם הבגדים שיש לי בארון.

אוי,

בבקשה על תקראו את הפוסט הזה.