ההיגיון של הלב

אני חושבת שהכל מתחיל להתחבר קצת. שרשראות שלפתע משנות צורה, הופכות לספירלה ענקית ומשם אני באינסוף.

כמו שתמיד אמרתי: 'זה האושר הכי גדול שלי, וזה המקום שבו אני נבחנת ברגעים הכי קשים שלי'. שם על המגרש. יום אחד זה הגיהנום בהתהוותו, ואז שיחות ארוכות אל תוך הלילה שלי עם עצמי על איך אני מביאה את עצמי בצורה שונה לאימון יומיים לאחר מכן ופעם זה הכי טוב שיכול להיות. הפעם זה היה אימון שהתכוננתי אליו לפני עם משפטים כמו: 'לעולם על תקחי את עצמך יותר מידי ברצינות'.. על תבכי על חלב שנשפך, על תישארי במקום ותמיד המשיכי להיסחף עם זרם החיים.

אז היום האימון היה במקום הנכון ובזמן הנכון, וגם הצלחתי להתעלות מעל לכעס של עצמי. על פני השטח את אולי מרגישה בודדה, אך אם רק תצלחי לבחון מתחת לפני השטח.. את תגלי כמה את דומה לאחרת. כמה את לא שונה אחרי הכל. את לא היחידה שמאמינה שאין לך קבוצה בידיים, וש-3 שנים ביחד ואת כמעט לא יודעת כלום על אף אחת שם.

את מבינה חני? יש דברים שבאים עם הזמן.. ויש דברים שצריך לתת להם בעיטה קטנה בישבן כדי שהגלגלים יתחילו לזוז. 

ברגע שהבנתי שיובל וחן חושבות כמוני, ישר העלתי את הרעיון של שיחה ביום רביעי. זאת תיהיה שיחה מחוללת שינוי- נקבע יציאה עם הבנות לקבוצה, נתארגן על עצמנו ונעמיד חברות שיחברו קבוצה. שניהיה קבוצה מחוץ למגרש ואז נצליח לקפוץ למים הקרים כקבוצה.

לא עוד משחק סוליסטי של שחקניות 1,2 ולא עוד כעסים שאני בודדה ושהעולם לא אוהב אותי.

עכשיו אני מרגישה שיש לי את הכוח בידיים להרים שיחה מדהימה ביום רביעי שתקפיץ את כולן ליציאה בחנוכה ושנוכל להתקדם צעד אחד קדימה ולא 2 אחורה.

סוף סוף אני מרגישה את השינוי. שזרמתי עם הרגע, שיהיה רגע שעוד מעט יהיה אחר. שאני לא לבד בסירה ושהיא לא הולכת לטבוע כל רגע.

אני יכולה לנשום קצת, לקחת אנחת רווחה. החיוך חזר למקום שלו. הוא באמת חזר לשם. ועכשיו אני מרגישה שהוא הגיע אך ורק כדי להישאר.

זהו, זה אולי אחד הפוסטים הקצרים שלי בתקופה האחרונה אבל הרגשתי שזה בוער לי על הלשון.

אני מרגישה שלאט לאט יש פה נטישה מישרא בלוג ושאני היחידה שנשארה עוד פה. שאני עוד פה גם מבפנים.

למרות שבשנה האחרונה הרגשתי ריחוק לכל הכתיבה וזה עדיין לא זה ב-100%..  ועכשיו כשאני בעצם חושבת על זהאני אף פעם לא התלהבתי מה-100 הזוהר הזה וזו אף פעם לא הייתה הכוונה האמיתית של הכתיבה שלי ובעצם- מהותה העיקרית.

וזהו,

רק תשמרו על עצמכם ועל עצמכן.

יש הרבה מאוד רגעים בחיים שיש לנו אפשרות לבחור מה טוב לנו, מה מתאים לנו. היו שלמים ושלמות עם עצמכם\ן ופשוט תתנו את הרשות הזאתי לשחרר.

אני אוהבת.

למרות שהרבה זמן לא אמרתי את זה.

אני אוהבת את השינוי שעשיתי ברשימות אחרי כמעט שנתיים שלא נגעתי בהן. אני אוהבת שאני עדיין נאמנה לכאן אחרי כל כך הרבה שנים. אני מרגישה שהמילים התבגרו איתי ושאני לא העזתי לוותר על הסיפוק שהן מעניקות לי וביחד אנו יוצרות עתיד משותף.

אני יכולה להבין תקופות ואני יכולה להבין שלא מתחשק.. אבל אני מרגישה שמקומי עדיין כאן. ושאני צריכה להישאר פה בשבילי.. ושהמטרה שהייתה אז בשלהי כיתה ז' לכתוב אך ורק בשביל עצמי- עדיין עומדת איתנה.  ואני לא נוטשת את הערכים שהגעתי איתם לכאן, ושאני עדיין מצליחה לצלוח את המילים בשביל עצמי.

וזה נדיר, הייתי בטוחה שזה ייגמר לי בשלב כלשהו.. כמו שאני מרגישה שכבר קורה לחברה שלי.

אבל זה לא. אולי כי אני לא מרגישה בטוחה לשחרר ואולי כי עדיין לא סיימתי את מלאכתי כאן.