ההיגיון של הלב

השבוע נפתח ביום ראשון. כל היום נאגרו מחשבות... וב-19:30 בערב היה אמור להתקיים המשחק ה-2 שלנו בנערות א' נגד גבעת ברנר בבית. יצאנו למגרש 'הביתי' שלנו [שלא התאמנו בו כבר חודש וחצי בערך] ברבע ל-7 מפוקסות ומוכנות. הקבוצה הגיעה בהרכב מלא ואנחנו פגשנו את הבנות על הספסל מחכות לנו. טל פגשה אותנו עם המצלמה החדשה שלה ועל ההתחלה היו חיוכים קטנים. אחרי זה המאמן הכניס אותנו לחדר הלבשה, ספגנו קצת מילים טובות ויצאנו להתחמם. חימום רגיל, מצד לצד. פחות מידי רצינות אבל עדיין לא משהו ששווה התייחסות. כשגבעת ברנר נכנסנו שמנו לב שהן אותה הקבוצה שהתאמנו נגדה לפני פחות משבוע [שאותה ניצחנו בחוץ 73-62] עם עוד מספר בנות שנראו מרחוק טובות. השופט קרא לחמישיות לעלות ואני רצתי לשירותים ולא עליתי בחמישייה. הפתיחה שלנו הייתה חלשה מאוד, הפעילות בהגנה התרחשה לעיתים נדירות וההתקפה שלנו לא הניבה כלום. הרבה פעמים נתקענו עם כדורים ולא הצלחנו לעבור את החצי והשמירה הכפולה שלהן החלישה אותנו מאוד. הרבע הראשון הסתיים בתוצאה נמוכה של 8-10 להן. אבל זה ידוע שבכדורסל שום דבר לא נגמר עד שהוא לא נגמר והמשחק מההתחלה היה בתוצאה נמוכה משום שהן לא הצליחו לתפקד בהתקפה ואנחנו פחות מהן, וזה לא בגלל ההגנה "הטובה" שלנו.

מספרי ה-6 וה-8 שלהן שהיו טובות ביום שלישי גם אז היה טובות. אמנם פחות דומיננטיות מאז אך הן עדיין היו במרכז. אני לא יודעת לשים את היד על הנקודה שבה התחלנו להדרדר. זה פשוט התחיל לקרות.. הן כאילו התחילו להתקיף ואנחנו לא ידענו משמאלנו ומימיננו. ולא שמרנו בכלל. ומאז זה ניהיה בלתי נסבל. לא הצלחנו להוציא כדורים מהחצי, שום דבר לא הצליח בהתקפה הלא יוזמת שלנו וההגנה שלנו הייתה קטסטרופה. אני התחלתי להתעצבן שיש בנות שעומדות לי באמצע שאני מנסה לכדרר כשרצות מאחוריי 3 בנות ואף על חוסר הרצינות של הבנות וחוסר סבלנותן. כל אחת התעצבנה על משהו אחר וכל פעם כשירדנו לפסק זמן זה היה בלתי נסבל כשכל אחת מתלוננת וחנן כמעט איבד את הראש. הוא התחיל לצרוח עלינו שאנחנו צריכות להתחיל לשחק כדורסל ולהפסיק להתלונן, והיה פשוט מגעיל על הספסל. אני חושבת שבשלב הזה כבר איבדתי עשתונות והכל נעשה גועלי כל כך. התחלתי לקבל מכות מכלום, וכמעט הוציאו לי את המפרקת. לא להאמין כמה התעצבנתי על חוסר התפקוד של הבנות, על עצמי ועל הקבוצה השניה שלא הפסיקה להתייחס אליי כשק אגרוף. המחצית נגמרה ב-21-14 להן. תפסנו את עצמנו ופשוט זרקנו את עצמנו לחדר ההלבשה. אני הייתי עסוקה בלנשום ובלתפוס את עצמי בידיים ולהירגע קצת ובינתיים שמעתי את חנן צורח ברקע, ואת השקט מסביבי. כל אחת הסתכלה על מקום אחר בקיר, ואני השתדלתי להיות במקום שהוא רוצה שניהיה כמה שיכולתי כשניסיתי להירגע. בסוף כשהרמנו ידיים וראיתי את ענת מחייכת הבנתי שאנחנו יכולות לעשות את זה, שאני צריכה לשנות את המצב רוח שלי לגמרי.

עליתי יותר רגועה למחצית השניה ואני נוטה לחשוב שגם הקבוצה. מאז באמת התחלנו לשמור, זאת הייתה הגנה טובה מאוד.. כל אחת שמרה על השחקנית שלה ולא נתנו לשום דבר לעבור אותנו. קיבלתי מכות שעד עכשיו כואבות לי אבל לא וויתרתי. עמדתי 3 פעמים על העונשין וקלעתי 4-6 מהעונשין וסחטתי מלא עבירות [ובצדק!!!11].

בגדול המשחק התנהל ברובו ההתקפתי שלהן, כשאנחנו באמת התאפסנו על עצמנו בהגנה אך בהתקפה לא הצלחנו לעשות כלום. אני הייתי זאת שמסרה את הכדורים פנימה ויעל\ענת\חן רצו להתקפה אבל זה פשוט לא הצליח.  הרבע השלישי נגמר 34-24. בשלב הזה החלטנו כולנו שזה שלנו, שעוד אפשר לעשות את זה. עלינו עם כוחות מחודשים והפעם זאת הייתה באמת הגנת ברזל. הייתה הגנה מטורפת ואני עשיתי כל מה שאני יכולתי כדי שההגנה תמשיך לתפקד. אבל די הזנחנו את ההתקפה, לא הצלחנו לייצר כלום. ככל שהדקות עברו ככה הבנו שיש סיכוי שנפסיד לקבוצה הזאת אחרי שלפני פחות משבוע ניצחנו אותן בבית שלהן. ברבע האחרון הן קלעו 6 נקודות ואנחנו 8 והמשחק נגמר בהפסד לנו 42-30.

אחריו היה שקט, ואחריו היה רעש. אבל הכל היה בשקט. כולנו חשנו מאוכזבות ומובסות ואני ידעתי שזה בעיקר בגללנו.

שאי אפשר לא לקחת ברצינות אימונים ולהגיע שאננות לאימון ולצפות שבמשחק במטה הוקוס פוקוס הכל ייהפך לורוד וטוב יותר. כי אין כזה דבר. צריך לקחת אחראיות מההתחלה עד הסוף והכל מתחיל באימונים. כששום דבר לא נראה רציני שם- שום דבר לא ייראה רציני על המגרש.

ובגלל זה התעצבנתי במחצית הראשונה ובגלל זה כל המילים האלה נכתבות גם עכשיו אחרי שכבר נרגעתי.

אולי אני אדבר איתן היום כי יש לנו אימון ואולי לא. מצד אחד כמה אני כבר יכולה לשנות? אך מהצד השני אני חייבת את זה לעצמי. אני חייבת להפסיק לקחת את הכל כל כך ברצינות ולדעת לשחרר כבר. פשוט לדעת להרפות.

לפני יומיים סיימתי את הספר 'מי הזיז את הגבינה שלי' והוא נמחק מהרשימה הרשמית שלי של הספרים שאני צריכה לקרוא עד גיל 18. הוא ספר מקסים, שמכיל בחובו קסמים פשוטים קטנים שאם אוכל ליישם אותם הם יהפכו לקסמים פשוטים גדולים שיעשו הבדל משמעותי. הם מדברים על הסתכלות על שינוי הגבינה מכל מיני מצבים [משתי עיניהם של עכברים ומשני עיניהם של גמדים], על רדיפת הגבינה, על השינוי שגרם לרדוף אחר הגבינה ועל השלבים להבנת השינוי וההבנה שהתהליך מתקיים כל הזמן ושאנו צריכים וצריכות לזרום איתו, להיות מוכנים ומוכנות אליו ולהתקדם איתו הלאה. וזה מה שקסם לי.

בעיקר השורה הזאת שנאמרה על ידי נחשון העכבר: "מה הייתי עושה אלמלא פחדתי?" וזה משפט שנכנס לי ללב ולא ייצא משם אף פעם. 

מה הייתי עושה אני אלמלא הייתי פוחדת מהכדור, אלמלא הייתי פוחדת להתקדם? איך הייתי פועלת? מה החלום שלי? מה אני רוצה בדימיון? 

מה שקורה איתי בימים האחרונים לא ידוע, אני נעה בין איזון לשיגעון ושום דבר לא מצליח לייצב אותי- אפילו לא אני עצמי.

הכתיבה לא מצליחה לתת לי שום דבר ואני לא מצליחה להחזיר לה כלום, שום רגשות ושום יחסי ידידות. אני מרגישה זרה במילותיי לעצמי, וזרה במעשים של עצמי. הכל מסתובב סביבי ולא נע לכיווני ואני לא מזיזה את רגליי לשום כיוון כאילו שאיבדתי את הדרך. אני לא יודעת בעצם איך אפשר לכתוב את כל מה שכתבתי ולנסות מהצד השני להקשיב למנחם ולהבין שצריך לקחת הכל בפרופורציה ושהחיים שלי יפים. לדעת להתמודד עם השינוי ולרוץ לחפש אחר גבינה חדשה. לא להיתקע עם יובש ועם עובש, לדעת לרחרח לפני, לדעת להכיר לפני ולדעת להכיל את הפחד שלי.

'ההצלחה לא באה אלייך- את הולכת אליה'. מרווה קולינס

'מצוינות היא לא פעולה-אלא הרגל. את הדברים שאת עושה הכי הרבה- עשי הכי טוב'.מרווס קולינס