ההיגיון של הלב

להיכנס לפה.

אני לא יודעת למה אני לא מצליחה להיות במקום שבו אני מרגישה שלמה לשבת פה ולכתוב פוסט. כל פעם אני מעכבת את עצמי, עוצרת את עצמי ומפחדת מעצמי. אמרתי שאכתוב אז, אמרתי שאכתוב אתמול.. והכל נדחה בעוד יום ובעוד יום ולא כתבתי פה כבר עשרה ימים. וזה לא דבר של מה בכך.

אני חושבת שבמובן מסוים לא יכולתי לפנות לבלוג מקום במחשבות שלי ובחששות שלי, לא יכולתי לחלוק איתו את האושר שלי ואת רגעי הסיפוק. ועכשיו אני פה כי התחייבתי לעצמי וכי בסופו של הפוסט ובסופן של המילים אני תמיד חוזרת לאני שלי.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב על המשחקי כדורסל שהיו לי בשבוע הזה. כל כך הרבה זמן תיכננתי לכתוב וכל פעם משהו השתבש ונשארתי באותו המקום ובלי שום מילים.

יום שבת התחילה הליגה לנערות א', אצל אשדוד בחוץ. אין לי את הכוח לכתוב עכשיו סטטיסטיקות וניתוחים ואני רק אכתוב שיש רגעים כמו הרגעים האלה שברגע אחד הכל נעצר. אני מבינה שאו שאני נלחמת בכאן ועכשיו ולא על ההפרש אלא על התחושה שבפנים או שאני מוותרת, מורידה את הראש ואומרת שלום. וזו דילמה שחוזרת על עצמה באיחוד בספורט. כי יש לך מיליון רגעים במשחק שאת יכולה להתייאש ולוותר לעצמך ולוותר על עצמך, אבל כל פעם מישהי אחרת מחזירה אותך למסלול כפי שאת במצב נתון אחר היית מחזירה אותה.

אז תוצאת המשחק היא 33-120. וזו התוצאה הגרועה ביותר שאליה הגענו מאז שאנחנו משחקות כדורסל כקבוצה. ובכל זאת.. הנסיעה חזור הייתה נסיעה מיוחדת, ואכלנו פיצה וראינו את התמונות שלנו בכרטיסי השחקניות והיה פשוט קורע מצחוק. והבנתי אולי בפעם המיליון שיש חשיבות למחשבה יותר מהחשיבות שיש לדברים על פני השטח, לדברים המוחשיים.

וביום שלישי היה משחק לנערות ב', מול גבעת ברנר. אני החלטתי לבוא למרות שאסור לי לשחק כי אני גדולה מידי. למשחק הזה הגעתי אחרי הרבה קונפליקטים עם עצמי כי היה לי מבחן בהיסטוריה יומיים לאחר מכן. הייתי צריכה לחשב את הזמן, לבדוק שאם אני יוצאת למשחק ב-16:30 וחוזרת ב-21:00 לא יהיה זמן ללמוד ובקיצור- לעשות סדרי עדיפויות. החלטתי לצאת בכל זאת ואיכשהו מצאתי את עצמי בהסעה היישר לגבעת ברנר.

מפה לשם ומכאן לפה עליתי לשחק [ע"פ שחל איסור] כי אף אחד לא בדק את הכרטיסים ובכללי אני חושבת שהיה משחק לא טוב על אף הניצחון 73-62.

אני לא יודעת מה קורה ברגעים האלה ומה קורה ברגעים שם. היה מבחן בהיסטוריה ולמרות כל ה'לחץ' שהיה מסביב בכל זאת הרגשתי טוב ואח"כ הרגשתי שהשתחררתי במובן מסוים מהחבלים של עצמי. אתמול הייתה מסיבת יום הולדת 17 לליבנת והיה מקסים. ישבנו עד 4 בבוקר, דיברנו, אכלנו מלא מלא שטויות [ואני במיוחד עם הקלקולי קיבה שכל הג'אנק הזה עשה לי], ראינו סרט ובעיקר היה קר וכיף.. קר וכיף.

אני כמעט נרדמת על המקלדת כי ישנתי רק 6 שעות ואני צריכה להשלים שיעורים ועבודות ויום חמישי כבר מבחן בספרות. אבל ועל אף הכל.. הכל טוב טוב טוב טוב.

אני לא מצליחה להתחבר למילים שלי וכל מה שכתוב פה כתוב כי הכרחתי את עצמי וכי זה מה שנכון לעשות. זה לא מרגיש נכון. באמת באמת שלא. אבל למרות כל זה התחלתי לקרוא את 'מי הזיז את הגבינה שלי' והגעתי לתובנות נפלאות על ה-30 עמודים הראשונים. אני מקווה שאוכל לשתף אתכם\ן כשיגיע הרגע..

חודש חדש.

בסופו יש טיול שנתי ועוד שלל הרפתקאות. כבר עכשיו כולנו מריחים ומריחות את הלחץ של י'א מקילומטרים אבל כאילו כולנו בהכחשה. נראה אם היא תקדם אותנו או לא. אבל את זה אני לא יכולה לחזות.

אוף, אני מרגישה שאני מתחזה כרגע.

אולי עדיף שאני לא אכתוב. למרות שיש לי הרגשה שאולי זה ישפר לי את מה שקורה בפנים. אולי קצת מילים ויהיה טוב טוב טוב. אבל מה שכואב לי שטוב לי באמת. אולי זה רק רגע חולף כזה. ואולי אני כבר מאחוריו.

שיהיה חודש יפה. מלא בגשמים.