ההיגיון של הלב

ממני שלכם תמיד.

כבר כמה פעמים שניגשתי לפוסט הזה והמילים לא נשפכו בצורה הנכונה, לא הצלחתי להעביר שום תחושות.

לא יכולתי לספר אם אני מתגעגעת, אם אני משתוקקת, אם אני חיה את החוויות שלי או אם אני רוצה משהו שם או משהו שנמצא פה.

לא מצאתי חברות ולא מצאתי מסגרת. לא ידעתי אם אני מתאימה את עצמי לפוסט, או האם הוא מתאים את עצמו אליי. אם אני כותבת כדי לספר מה היה או האם אני כותבת כדי לתהות מה יהיה. מהי תכלית הכתיבה שלי.

למה בעצם אני חיה? האם שמחה היא רגש? והאם קנאה תקדם אותי?

איך שיר ששמעתי כל כך הרבה פעמים יכול להיכנס כל פעם ממקום קצת אחר ולהגיע לבסוף אל הלב שלי, שכל פעם משנה גרסתו, משנה בגרותו, משנה הכלתו.

"גשם כבר יורד וזה חורף
פעם זה הכל היה ורוד,
שב ילד, שב למה להתרפק
משהו חורק בזכרון.
מביט מבעד לשלטים,
עיניים יש כדי להסתכל.
תגיד שואל אותי האם,
האם יתנו לנו בכלל להכנס.
חברים למן מסע כזה בחורף כבר חסר לי,
אבי ישן, זקן ומסתגר.
איתו הלכתי דרך העיניים שכבר אין לי
עכשיו ילדי שלי איתי הולך.
מביט מבעד לזגוגית,
יש לנו ארץ - למה עוד אחת?
בחוץ שקיעה של יום שני,
בפנים אני והוא כמו איש אחד."

ארץ חדשה, שלמה ארצי.

אני מבינה שטיפת הומור יכולה לשטוף הרים שלמים של כאב, ושהכל פה לא יותר מידי חשוב, הכל נזיל. הכל ייגמר בשלב מסוים, אז למה לא לחיות פשוט כדי להיות שמחה?

גיליתי שאני מוכנה לוותר לעצמי בלימודים ולא יודעת מתי להתחיל להילחם על מה שאני מאמינה בו. גיליתי שכל כך קל לאחוז ב'קושי' ולהתעלם ממנו, לבחור בדרך הקלה. ושוב ושוב אני מקשה וחושבת ש.. ללכת בדרכים שכבר סללו זו הדרך הפשוטה ביותר. אך היא מעולם לא הדרך שלי.

לדעת להכיר בערך שלי, לא לתת למקצוע כמו היסטוריה לערער לי את הביטחון. לא לוותר לעצמי במועד ב' רק כי: "זה הרבה חומר, ואין לי כוח ללמוד הכל שוב". עכשיו יותר מתמיד אני משוכנעת ללכת לעשות מועד חורף לבגרות בהיסטוריה. כי הגיע הזמן שאני אלחם על הדבר שאני מאמינה בו- ואני מאמינה בחוזקה שלי. לא הלך פעם ראשונה במתכונת ולא הלך בפעם השניה בבגרות. בפעם השלישית לא רק שהגלידה תיהיה ווניל עם עוגיות, היא תיהיה גדושה בביטחון וגדושה בעצמאות. אני לא רוצה לפחד להיות מישהי, אני רוצה להגיד לבינוניות שלום. וזה יתחיל פה בראש, השינוי יתחיל מבפנים.

'כדי להזיז אבן ממקומה, צריך להתחיל עם האבנים הכי קטנות" פתגם סיני

אני חושבת שזה הרגע לוותר על כל המעצורים שבניתי לעצמי ולהוריד שכבות של חוסר ביטחון. אני צריכה ללמוד להסתכל לאומץ בעניים, ללמוד לדעת לקחת את הצעד הראשון ולהיכנס לקרב הזה. לדעת להשתמש בחוש הומור  ולדעת שזה לעולם לא צריך להיות רציני מידי ומסובך מידי.

להישען על עצמי ולבטוח על עצמי כשאני בקרב בני ובנות אדם.

אני מביאה אותי, אני מביאה אותי, אני מביאה אותי.

וזה אדיר. זו תחושה אדירה.

אני אני. אני אני וזה מה שאני. יש יותר ואולי יש פחות, אבל זה לא יקדם אותי ולא קידם אותי מעולם.

אני צריכה לאחוז במשפחה, לאחוז בחברות. לאחוז בהוויה ולדעת להיות נוכחת ברגע.

'לכוון את התנועה בכיוון שהיא נוסעת' [ע"פ לני רביץ]. לזרום. לדעת לשחרר. ולהרפות. ולהוריד עול.

לדעת לאהוב מוסיקה, להקשיב למוסיקה, לחיות מוסיקה. לא לשווא אני מאמינה בצמד המילים- 'לברוא מוסיקה'.

כל הזמן ניסיתי למצוא דרכים לבוא מוכנה לי'א, והיום בארוחת שישי הבנתי שאין לי למה להתכונן.

האומץ שלי יתבטא בזה שאשחרר. שאדע להתנהל ברגע, שאדע לאלתר ברגע. שאדע שלהיות אני זה בסדר. שלהיות אני זה תמיד זה תמיד בסדר.

ציון הוא רק ציון הוא רק ציון. הוא רק מספר, ומספר לא ייעכב אותי- ומספר לא יעצור אותי.

כל המחסומים שלי בפנים, כל המילים שיעכבו ולא יקדמו כבר נמצאות אצלי.

כל מה שנשאר לי הוא לפרוח. דבר לא עוצר בעדי.

אני הולכת להראות לעצמי שאני מסוגלת לרקום לי דרך שהיא שלי, שמורכבת מההוויה שלי ומהידיעה שאני אנושית. ושאני חני, וזה הכי טוב שלי. הכי טוב שיש לי.

אני לא אתן שיפילו אנשים כדי שאני אקום, ואני לא אתן שיפילו אותי כדי שאנשים יקומו.

אין פה עיקרון של הישרדות, וזה כי אין פה עיקרון בכלל.

אני לא מפנה מקום לקנאה, לא מפנה מקום לכעס [אם כי רק לדקה בזמן מריבה, כפי שאבא אמר: "אנחנו מתחילים ככה- כל פעם רק דקה כעס, רק דקה ונרד עם הזמן.], לא מפנה מקום לזלזול ולחוסר ביטחון, לא מפנה מקום לבינוניות ולהסתפקות במועט, לא מפנה מקום לעצלנות.

אני מפנה מקום לספורט, מפנה מקום לאקטיביות אינסופית ולתזוזה מתמדת, להתקדמות ברגע לרגע מרגע, ולחיות מאין כמוה. לחיות מריצה, לחיות מהנשימה ולחיות מהאהבה. למצוא שלווה ברגע של לחץ, ולהכיר את עצמי ברגע זה.

דוד שלי בבית חולים. ולחזור לבית חולים זה כמו להכיר את עצמי מחדש. אף פעם לא באמת חששתי מבתי חולים ולהפך, כל פעם שנכנסתי אליהם רציתי לראות אם אוכל להתמודד בדרך של הומור שם. והיום, פתחנו לנו חאמולה ושימחנו את הדוד. ושימחנו האחד את השניה והאחת את השני והיה ערב מדהים מדהים עם טעם של עוד. ושוב מפתיע לראות איך טיפה של חוש הומור יכולה להפוך אדם מלחוץ למאושר. איך מעט משפחה,

יכולה לברוא כל כך הרבה שפע. כל כך הרבה חום.

אני נוצרת משפחה, אני נוצרת ספרים.

אני נוצרת יצירה מתמקדת ונוצרת התקדמות.

"באנו לכאן
מתחת לשמיים
שניים
כמו זוג עיניים

שנינו אחד
שנינו אחד
שנינו אחד
אחד שלם ועגול
שלם וגדול

בואי ניתן
בואי ניתן
בואי ניתן
אני אתן לך לתת
לתת לי לתת לך"

מתחת לשמיים\לחן:דיוויד ברוזה, מילים:מאיר אריאל.