ההיגיון של הלב

הקטע הולך להיות ארוך באמת, כך שאם הקריאה לא הולכת להיות מהלב- אני מעדיפה שתוותרו עליה. וזה לא בציניות.

התלבטתי עכשיו ביני לבין עצמי אם לכתוב על כל האירועים שקרו בזמן האחרון בגירסתם המלאה, או לכתוב אותם כטיוטה. חשבתי שגם אם אני עכשיו אכתוב טיוטה ואכתוב אחריו פוסט אחר, אני לא אוכל לפסוח על כל מה שקרה איתי בשבוע האחרון. הסיבה לכל ההתלבטות הזאת היא שרוב הסיכויים שפוסט כזה אנשים לא ייקראו. לכן אני כותבת עכשיו את כל מה שעל הלב שלי- כי מאז ומתמיד, מאז תחילת הבלוג הזה, הוא היה שלי ובשבילי. כשאסתכל אחורה,אדע שכל מהלך פה היה מהלך שלי וכל פוסט הגיע מהלב שלי, לא ממחשבות על אם יקראו אותו או לא.  

אני אתחיל מתחילת השבוע הזה, ב-'משחק אימון'. 

יום ראשון ה-2008\10\12. משחק אימון בפסגת זאב.

יצאנו ב-18:00 מהבית לכיוון האולם עם יובל. היה מוזר, אחרי הכל למשחק אימון הזה הגענו בבגדים שלנו ולא במדי משחק וגם בכלל כל האווירת טרום עונה הזאת הייתה מוזרה בהתחלה. פגשנו את הבנות שהתכסו בעליוניות כאילו אנחנו הולכות לשחק בירושלים, דבר שהתברר באורח פלא כנכון- ולא כפי שחשבתי, שאנחנו הולכות לשחק בגבעת שמואל. :S טוב, אז עליונית לא הבאתי.. אבל זה לא מה שקילקל את המצב רוח הטוב של כולנו. עלינו על האוטובוס ונסענו לכיוון ירושלים. הייתה נסיעה חוויתית באוטובוס [כתמיד] שקירבה אותי קצת לשירה [שחדשה בקבוצה שלנו] ולהיסטוריה שלה.כשהגענו לפסגת זאב, הבנו שמעולם לא היינו במגרש הזה.. והבנתי אחר כך שהוא אולם חדש שנבנה לא מזמן. את פסגת זאב כמובן שלא שכחנו [אחרי שהיו לנו 2 משחקים איתן בשנה שעברה, האחד שהפסדנו 30-25 במשחק ללא המאמן שלנו והשני ניצחנו בבית במשחק האחרון לעונה ב-2 נקודות] אבל הופתענו לראות שם פנים חדשות וגם פנים מוכרות.

כמובן שהביקור הראשון של האולם היה בשירותים והאמת- הם עברו את הבדיקות ההכרחיות והיו אחלה בחלה וגם מרווחים. כשנכנסנו לאולם עצמו היו שם נערים ששיחקו כדורסל ומרוב התלהבות [שלא נראתה, אבל הורגשה] אצלם כל האולם רעד. הם שיחקו בקצב אדיר, והאמת שהכניסו בי אנרגיות מטורפות לעלות כבר על המגרש ולפוצץ את כולן. חנן קרא לנו והושיב אותנו על המדרגות. זו הייתה השיחה הראשונה שבעצם הייתי עדה לה, שנערכה לפני המשחק, בצד, במקום לא רועש שבו מובאות לנו הציפיות שמצופות מאתנו, המסרים שמועברים לנו למשחק והמטרות. המטרה הייתה בגדול להציג כדורסל, לעשות את הדברים שעבדנו עליהם באימונים, להבין שהמאמן שלי מעריך הגנה יותר מכל ומאמין שכל משחק כדורסל מתחיל בהגנה ולכן גם אמר שהוא רוצה שכל אחת בסוף כל משחק תצא מהאולם בהרגשה שהיא נתנה 100% בהגנה ומעצמה. האמת שזה חיבר אותי ביחד, והתחושה היחידה שכל הזמן ריצדה לי כשראיתי את חנן מדבר היא שרציתי באותו הרגע שנהפוך לקבוצה במלוא מובן המילה, שנצעק לשמיים ונדע שאנחנו אחת אחרי השניה לא משנה מה.

לא צעקנו לשמיים, אבל הרגשתי טוב עם השיחה הזאת כך שזה לא הפריע כל כך.

באיזשהו שלב השיחה נגמרה ועלינו למגרש להתחמם. כבר כשהיד שלי נגעה בכדור הראשון, הבנתי כמה ניסיון בכדורסל הוא חשוב. אפילו המגע בכדור הרגיש אחרת, בטוח יותר וסמכותי יותר- מגע עם נוכחות. הלחץ אמנם היה אך הוא היה מתון הרבה יותר, פחות מפוחד ופחות משתלט. החימום המשיך והמשיך,רצנו קצת ואז עלינו לספסל לשיחה- שבה נאמר לי שאני פותחת כרכזת. המשחק התחיל ועלינו על המגרש. מיד בהתחלה הבנתי כמה הכושר שלי בינוני ולא מספיק למשחק של 40 דקות, אבל גם עם כל זה.. ובעיות ההתרגשות של כולנו, תיפקודנו היה לא משהו אבל כבר מההתחלה יותר טוב משלהן. כן, זה היה ברור שאנחנו לא משחקות מול קבוצה שבלתי אפשרי לנצח אותה. היו לה כמה שחקניות טובות [שבגלל שלא היו להן מספרים- קשה לזכור אותן לפי מספר] כמו: ADIDAS [שהשם ניתן לה בגלל החולצה שלבשה], הגבוה ועוד כמה נוספות בצד.

הכל מבולגן לי בראש, אני רק זוכרת שבשלב מסוים ירדתי לספסל ונרגעתי. לא התנהלתי טוב כשעליתי ברבע הראשון והירידה לספסל רק היטיבה עימי. פתאום תפסתי שכל, תפסתי אומץ ופשוט רציתי להתפוצץ על המגרש. פשוט רציתי לנצח. לא עניין אותי להישאר בשקט על הספסל ולהשאיר למישהי ללקט ממני את האחראיות. כל כך רציתי לעלות שהתפעמתי מעצמי. אנחנו שיחקנו טוב, אי אפשר להגיד בצורה גדולה, אבל משחק כזה שאפשר ללמוד ממנו לתחילת העונה ובקיצור- משחק אימון. לראות איפה אנחנו עומדות. אני חושבת שהיינו קשוחות, שאמנם לא עשינו דברים רבים שעליהם התאמנו אבל היינו קשוחות ולמעט הרבע הראשון שנתנו שירביצו לנו, תפסנו כוח ולא נתנו לגיטימציה לכלום. כשאני סוף סוף נקראתי למגרש זה כבר היה משהו אחר. חדרתי יותר, עמדתי פעמיים על העונשין, חתכתי מגרש שלם עם חדירה ובקיצור- הרגשתי אקטיבית, הרגשתי שינוי. מה גם שהתחלנו כולנו לשמור על הגבוה העצומה ההיא והתוצאות נראו מיד. אני הייתי באטרף ונהנתי מכל דקה. באמת באמת.

המאמן בכמה דקות של המשחק רצה שאני אעלה ואשמור רק על הכדור, שלא תעניין אותי השחקנית שלי ושלא יעניין אותי כלום- רק לשמור על הכדור. האמת שהלך טוב, וברוב הפעמים עיכבתי את הכדור והוא הגיע למקומות שהיו טובים לנו .כל המשחק הובלנו, למעט כמה רגעים שהיינו בתוצאה זהה. והכל התהפך בדקה האחרונה כיאה לכדורסל. פתאום מישהי חדרה, הייתה מתפרצת שלהן, נשרק להן פעול- הגבוה עמדה על העונשין היא קלעה 1-2

2נקודות יתרון להן... התקפה אחרונה שלנו שהלכה לאיבוד ופתאום מישהי זורקת שלשה שנכנסת והשעון נגמר.

ואיתו נגמר המשחק. [הרבע האחרון היה מהיר בצורה בלתי רגילה בגלל שהם ביקשו להריץ את השעון כי היה משחק שהיה אמור להיערך אחרינו].

52-48. לשופט כמובן היו לנו תלונות, כי זה היה איזה נער כזה שהראש שלו כנראה לא היה מחובר לגוף והוא שרק שריקות די עקומות ושדי כיוונו ניצחון שלהן עלינו, אבל זה לא היה התירוץ שלנו. הלכתי לספסל, הרמנו את הראש ולחצנו להן ידיים כמו גדולות. אח"כ, באוטובוס.. חנן עשה לנו שיחה. הוא דיבר איתנו על זה שמיצינו אולי 5% מכל מה שאנחנו עובדות עליו באימונים. דיברנו קצת על השופט וכמה בנות התלוננו שזה לא פייר ואני שתקתי, כי זה מה שקורה בכדורסל.. יום עסל יום בסל ובכל יום את צריכה להרגיש שיצאת מנצחת- ולא משנה מה כתוב על הלוח תוצאות -ואין את מי להאשים ואין על מי להפיל את האחראיות.

ועכשיו אקפוץ יום ליום שני בערב ה-08\10\13- ערב חג סוכות.

החג השנה לא היה עם המשפחה המורחבת שלי, להבדיל משנים קודמות. התיכנון הפעם היה לחגוג אצל משפחה דתייה עם כמה חברים שההורים הכירו בקורס שלהם. עכשיו, בתור מישהי שכל כך אוהבת את חג הסוכות עם המשפחה התאכזבתי שהוא לא ייערך השנה איתם. וכן, גם חששתי מהמפגש עם יהדות שדי זרה לי ומה גם שלא יצא לי לחגוג אף פעם חג סוכות עם דתיים ודתיות. אז התמלאתי חששות שעצרו בעדי וכמעט גרמו לי לא ללכת, אבל בסוף שיכנעתי את עצמי שזה שטויות ושאני מוכרחה להגיע. אז האוכל הוכן, התארגנו.. ויצאנו מהבית. כשהגענו לבית של המשפחה פתחו לנו את הדלת וראיתי מלא אנשים שאני לא מכירה, שהיו שמחים וחייכנים ומאושרים מעצם הנוכחות שלנו, אבל זה לא דבק בי- השמחה הזאת. רון ואני ישר מצאנו דרך לברוח ועלינו מהר למעלה לסוכה. מסתבר שהסוכה הייתה למעלה, בסוכה הענקית שלהם שהייתה רק חלק ממרפסת פשוט ענקית של בערך שלושה חדרים. התלהבתי לגמרי והרגשתי כל כך לא שייכת שהעדפתי להישאר למעלה כשכולם\ן למטה משוחחים ומשוחחות. רון רצתה אפילו לקפוץ מהגג, ואני באותו הזמן לא התנגדתי לקפוץ איתה.

מהר מאוד התלהבתי מילד אחד [שהתברר אחר כך שהוא בן 11] שקראו לו רון ומעוד כמה ילדים דתיים ודי התלהבתי לגלות באמצע המרפסת סל. אז התחלתי לזרוק ולשחק איתם ומהר מאוד חזרתי לעצמי וחזר לי האור לפנים והביישנות אבדה באותה המהירות כפי שהתחילה. באיזשהו שלב נכנסתי, חולקו לנו דפים כאלה ושרנו קצת וקראנו קצת והתיישבנו מהר לאכול את החלה עם הדבש. אחר כך אכלנו מרק מעולה ולחמניות שהאמא אפתה במיוחד עם הילדים. כבר ליד השולחן הרגשתי הרבה יותר טוב, הייתה אווירה חמה שעכשיו הרשתי לעצמי להרגיש אותה. התחילו צחוקים ליד השולחן, ובגלל שהחברים של ההורים שלי היו איתם בקורס וגם מעבירת הקורס הייתה שם.. היו קטעים. המשפחות ששם היו מקסימות ואפילו היה שם בחור חמוד בן 20 שאח"כ התברר שאוהב כדורסל, ומנסה להתפתח בעניין ודי התלהבתי ממנו. כמובן שהכרתי גם את אמא שלו ואחותו בת ה-25 והיה פשוט תענוג. גם המשפחה של הדתיים וגם המשפחה של נילי הן שתי משפחות פשוט נפלאות וכל רגע ורגע משם נצרתי בלב שלי. היה שם כל כך הרבה אהבה, אמא שרה כל הזמן, דיברנו כל הזמן בשיחה קולחת שרק השתבחה מרגע לרגע. אח"כ הבעל של בת חן [האמא הדתייה] הקריא ברכה שמילאה את הלב בטוב ואמא עשתה לנו תרגיל מסכם על מוסיקה.

כל כך נהנתי, שדי קשה לתאר זאת במילים. הייתה חוויה מחוננת, ובעיקר אוהבת שאני רק מחכה שתחזור על עצמה שוב. באמת שמהות חג כזאת לא חוויתי הרבה זמן. וכמו שהמשפחה הדתייה אמרה לנו :"זה מצווה לחגוג בחג סוכות" ואוהו- כמה שחייכנו כולנו. אח"כ נילי והבת שלה אמרה לי שאנחנו בנות מקסימות ושהיה לה העונג להכיר את ההורים שלנו ועכשיו יש לה העונג להכיר גם אותנו והיום קראתי מייל שהיא שלה מתי אנחנו מתראים שוב. בקיצור- שפע ח'ברה, רק שפע.

אתמול, יום רביעי, יצאתי עם רון לישפרו. היו לנו מטרות ברורות מול העניים שזה: מיצוי כל הקופונים שהיו בידינו[הא, סליחה- בעיקר בידיים של רון] ולעשות כיף מהיר. אז מיד התחלנו להתגלגל בין חנויות, לקנות לרון חולצה ב-FOX אחרי שיכנועים עזים, להתגלגל גם לסטימצקי ולנצל את הקופון שלי בכך שקניתי את 'מאה שנים של בדידות' של גבריאל גארסיה מארקס ב-זיכוי של 60 ש"ח ואח"כ גם לצומת ספרים לקנות לרון ארבעה ספרים בסכום של 88 ש"ח.

קנינו גם בורקסים ודיברנו הרבה וזאת הייתה חוויה חשובה.

היום בסביבות 11:00 הלכתי להעיר את אבא. בעודי מעירה אותו היה צלצול טלפון מאבא שהודיעה לי שאבא רצה לעשות איתי משהו מקודם ושאני צריכה להעיר אותו. אז כמובן שהערתי אותו וגיליתי את תוכניותיו העסיסיות שהיו הליכה ליער, קריאה של ספרים [שלו את רודף העפיפונים כי אני די מכריחה אותו ואני את 'דמיאן'\הרמן הסה] ושתיית תה עם ביסקווטים. בקיצור, אספנו את עצמנו והלכנו ליער. כשהגענו לשם התברר ששכחנו כוסות ושהגז לא עבד ולא יכולנו בכלל לשתות תה. אבל לא התייאשנו ואכלנו ביסקווטים שהשאירו טעם טוב.

אבא התפנה לספר שלו ואני לספר שלי. ואחרי איזה שעה וחצי עזבנו את היער והמשכנו לקניות. נכנסנו להום סנטר ובמקום לקנות מדפים קנינו קומקום למים חמים וטלפון אלחוטי לסלון. :)

אח"כ הסתובבנו בצומת ספרים ואבא קנה ספר שהמליצו לו עליו ובגלל שהיה מבצע של ספר שני ב-70% [זו לא פרסומת סמויה] קניתי את 'מי הזיז את הגבינה שלי'.

אחרי כל הבלאגן, כשהיינו כבר רעבים הלכנו לאכול בפינתי והיה טעים מאוד מאוד מאוד. :) [יש להם אחלה קבב!].

וכך היום נגמר.

גם היה אימון היום, אבל הוא היה יותר מקיף ופחות פרטני כדי שאפרט עליו.

מפתיע איך כבר עברו ארבעה ימים מתחילת החופש ולא עשיתי כלום בנוגע לשיעורי בית\עבודות\התכוננות למבחנים.

אבל אני מבסוטית לגמרי מכל מה שצברתי וכל הניסיון שנרכש בזמן החופשה.

אז סלאמת.

ואני אוהבת ומאחלת חג שמח שמח שמח שמח וטוב בבפנוכו של כולנו.