ההיגיון של הלב

והכל התחיל מיום כיפור. ואני שוב מתחבטת בעצמי אם להתחיל מיום כיפור, כי האם זוהי נקודת ההתחלה שהביאה את הרגש ושסחפה את הדימיון שלי למקום אחר, או שהכל התחיל מרגע אחר לגמרי במכונית בדרך לצפון.

ואתחיל מיום כיפור, בתירוץ שאני מחויבת לסדר ההתרחשות.

מצאתי את עצמי במקום נשארת בבית ומתענגת על ספר טוב, יוצאת החוצה אל הרחובות ההומי אדם. ואיך התגעגעתי אז לתחושה הזאת שהרחוב שביום יום נראה כל כך שיגרתי ובנאלי נראה ביום כיפור כל כך שליו ומלא ברעש של ילדים וילדות, שעד לפני יום יומיים הייתי כמוהם\ן שם. רכבתי על אופניים בנוף אחר מצאת החמה עד צאת הנשמה והייתי מאושרת כל כך שלא היו משנים מספר הפעמים שנפלתי מהאופניים בשביל שעדיין אהיה מאושרת מעצם היותי רוכבת על משהו בלא הפרעה של מכוניות, שקועה בעצמי מצד אחד ומהצד השני כל כך מחוברת לכל מה שקורה מסביבי. היה רגע מחונן לנסות לראות איך אני מצטיירת בפני כל אותם פרצופים תמימים שבהו בי, ומיד ניסיתי להיזכר אם אני כלל זוכרת את כל אותם רחשים ורעשים שחללו סביבי כשהייתי כמוהם\ן. והגעתי למסקנה שלא, שלא זכרתי דבר, כפי שהם בטח לא יזכרו. אבל אני זוכרת אותם עכשיו. אני זוכרת את הרעש הזה שגעש בתוכי כשראיתי את כל האורות הזוהרים האלה בפניהם\ן, והסתנוורתי מהיכולת שלהם\ן להיות נוכחים ונוכחות ברגע, בלי להיות באף מקום אחר באותו הזמן. יכולת שלאט לאט אני חשה שאני מאבדת.

היה קשה לצאת לרחוב בסביבות 20:00 ולהרגיש כל כך מוקפת, אבל באותו הזמן להרגיש בודדה. הרגשתי איך התחושה הזאת משתלטת עליי ומזו בהחלט חששתי. הרגשתי שאני מנגנת על אקורדים שונים שהם\ן לא מכירים ומכירות ושאני מדברת בשפה זרה שאולי הם\ן לעולם לא יבינו, והיה לי אכפת ורציתי שאני לא כמו שאני נראית.

שאני בדיוק כמוהם\ן, בדיוק במצב שלהם\ן גם היום. מנסה להיאחז בטוב שלי שלא יברח לי, ואם אני צריכה לנסוע על אופניים ולדהור בכל כוחי אל העתיד כך אעשה. אבל שתקתי, והמשכתי לצעוד צעדים נטועים בקרקע ולהתבונן מסביבי ולנסות לא לאבד את שיווי משקלי מעומס התזוזה שנעשתה ברגעים האלו.

וזה יכול להיות קשה.

המשכתי במעלה הרחוב, פגשתי פנים מוכרות והרגשתי מגוחכת כשהלכתי על המדרכה ולא על הכביש, וכן.. אפילו הבטתי לצדדים [פעמיים!] במעבר חצייה. כשהגעתי לנקודת המפגש פגשתי את חברות שלי ומשם הכל התחיל להתהפך. הגענו לקצוות שונים במודיעין, נעצרנו בתחנות שונות וקשה לי להאמין אפילו עכשיו שישבנו על הכביש ליד העירייה בלי לחשוש שמא נקבל איידס או כתם לכל חיינו.  

דיברנו קצת על מהות הכיפור, על אנשים בכיפור, אפילו קצת על עצמנו, קצת על משקל וקצת הרבה שטויות על מי ומה שלא רציתי להיות שותפה אליהן. נתקלתי במישהי שהכירה אותי בגן וזכרה את הפרצוף שלי ואת זה שיש לי אבא עם זקן שאוהב חיות [דבר שנמצא שגוי בהחלט, חוץ מהעניין עם הזקן] וזה הלהיב אותי עוד יותר וגרם לי לחייך ארוכות. כי לפי דברי: "חוויתי פגישת מחזור".

המשכנו לפארק הדגים ושם פגשנו כל מיני ילדים וילדות מהצופים בשביל חברה שלי ואז הסתובבנו קצת. כמה פעמים במקום הזה הרגשתי שאני לא משדרת על אותו הגל של החברות שלי שהוא- להעליב כל דבר שזז, לנתח כל דבר שזז ולחשוב שהביקורת שלהן היא הביקורת הכי חשובה ובמקרה שלא תישמע- ייקרה דבר רע ומר.

הרגשתי שהן חייבות לרדת על אחר\ת כדי להרגיש טוב עם עצמן, והיה לי קשה ברגעים מסוימים להיות נוכחת במקום, להיות חלק מהדבר הזה עד כדי כך שלפעמים הייתי צריכה להתרחק פיזית, כדי לזכור מאיפה באתי ומה מעולם לא הייתי עושה. אפילו שאלתי את עצמי בשביל מה הן צמות אם דברים כאלה יוצאים להן מהפה.

המשכנו להסתובב במקום, לצחוק על עצמנו ולהיות ב'קטע' שלנו. עד שפגשנו את נטלי, שיר, ליהי וחברה שלהן ואיכשהו חברות שלי מצאו נושאים לדיבור משותף והשיחה זרמה. למרות שבמקרה אחר לא היה יוצא לי לדבר עם הבנות האלה בשום צורה. מצאנו מכנה משותף עמום והמשכנו להסתובב ביחד. באיזשהו שלב היה קפוא ואפילו אני לא יכולתי להישאר אדישה והתעטפתי בצעיף. המשכנו לגנים, לדיבור על כל מיני דברים של ביה"ס, לראיית כלב בגודל של חתול ולתהייה מדוע הגנים בעיר שלנו כל כך חסרי פואנטה?

הגענו לכביש ראשי והתיישבנו בתחנות האוטובוסים, ואפילו חלק מהבנות ישבו אשכרה על הכביש דבר שהיה די מדהים לראות כי בד"כ ביום יום מכוניות נוסעות עליו בקצב מטורף.

בקיצור, דיברנו קצת גם שם והתחלנו לעלות לכיוון גן כלשהו שבדרך מישהי התחילה לדבר על קרפים ומשם התחלנו לעשות ארץ עיר רק על מאכלים, מדינות וערים כשכל מאכל אנחנו אומרות: א'-אבטיח, ב'- בורקס וכאלה, דבר שהטריף שם את כל הבנות הצמות ולא עשה לי כלום. :)

כשהגענו לגן הירוק זה היה הסימן להתפזרות, אז הלכתי הביתה.

בגדול היום הזה עבר וחלף עליי ככל יום רגיל, חוץ מזה שהיה בו רגע של שקט לעצמי ורגע לנשימה.

סיפורי ממשיך היום, שיצאנו בסביבות 10 לסבתא שלי לצפון. בימים אלה אני קוראת את הספר 'ארבעה בתים וגעגוע' דבר שהיה ברור שאנצל במשך הנסיעה ובאמת כך היה. באיזשהו שלב בקריאה, אולי שעה אחרי שיצאנו התפרץ עליי חשק מטורף לשבת על הר, עם דפים צהובים ועט, עם מוסיקה טובה ופשוט לפרוק את כל מה שהיה בתוכי. כל כך התאכזבתי שזה לא מה שקרה ושהחשק עבר מאוד מהר וכל היום סחבתי איתי את התחושה של אחרי.

פגשנו את סבתא, והיה לי טעם טוב בלב כפי שהיה לי בפה עם העוגה המתוקה שהייתה שם. סבתא הייתה עצמה, השתעשעה ונראתה בדיוק כמו סבתא שלי. הסתכלתי במצלמות ישנות של סבא שלי וראיתי כמה שינויים חלו בטכנולוגיה, ואיך הכל נראה אז ידני והיום הכל דיגיטלי וזה היה מדהים.

כשיצאנו מסבתא איזה שעתיים אחרי, הלכנו לאכול עם חברה של אבא שלי במסעדה מעולה בצפון, שהאוכל הסיני שם פשוט מ-ד-ה-י-ם. כל פעם הפאד-תאי שלהם מדהים אותי מחדש. בשלב מסוים רון הייתה צריכה לשירותים אז יצאנו שתינו לשירותים, דיברנו על ספרים ואפילו שיחקנו עם זיתים שקטפנו מהעץ על מספר הפעמים שכל אחת מצליחה לקלוע לעלים של עץ דקל. היה פשוט קורע מצחוק. וגם דיברנו קצת ואני חשבתי שאולי בחופש הגדול נצא שתינו לצפון, נעלה על הרים, נעשה מסלולים ברגל ונצלם מלא, ואז התחלנו לתכנן את הכל והיה כיף לאאלה. אח"כ לי היה דחף עז לפיפי ושוב רצנו לשירותים הציבוריים וכשחזרנו פגשנו חבורה של חתלתולים מדהימים וקטנים שרון נתנה בהתחלה שמות ל-2 מהם [תות ובננה כי היא קנתה סוכריות מאיזו מכונה והיה שם את הצורה תות ואת הצורה בננה- מפתיע הא?] ואח"כ כשהתברר שהם חמישה חתולים השמות התרבו [מתות לבננה נוסף גם תפוח, בוטן ושחורי-שהיה שחור כולו].

אויש והם היו כל כך מתוקים, שהיינו חייבות להיכנס למסעדה ולהוציא להם שאריות. הם התחרפנו על הדעת והתחילו ליילל ולהיות עוד יותר מתוקים ורון ואני שאלנו את עצמנו אם לא שווה שבעצם נאמץ אותם ונפתח פנימיית חתולים.

בקיצור, היה כל כך עצוב כשלבסוף נאלצנו לעזוב אותם שם.

אח"כ המשכנו לבית של חברה של אבא שלי בקיבוץ אחר, ונכנסנו אליה ומצאנו עוד חתול מדהים ויפה [להבדיל משלוש החתולות המכוערות שלנו] עם מלא פרווה בצבע אפור-לבן בוהק כזה והיה מדהים. דיברנו אצלה קצת ולבסוף התאספנו חזרה למכונית ומשם נסענו לכיוון ביתנו הקט. בקיצור, כל הנסיעה לא הפסקתי לקרוא את הספר עד כדי הספקה אדירה של כ-150 עמודים והתוצאה היא שנשארו לי עוד 40 עמודים גג לסיום הספר ואז אתפנה לגמרי ל'דמיאן' של הרמן הסה.

ועכשיו אני בבית, בין מצד של שפע מוחלט לבין מצב סתמי לא ידוע.

ובקיצור, מאושרת.

כיף לי שחופש סוכות מתקרב,

וכיף לי שמחר יש לנו משחק אימון בגבעת שמואל.

וטוב לי. בעיקר טוב לי.

ושיהיה פנאן גם לכם\ן.