לזה ממש, אבל ממש לא ציפיתי.
אני על הבמה מגיל 5, נושמת את הקהל, המוזיקה, התנועות, הדמויות שאני בתוכן.
תמיד רציתי להתמקצע בתחום בצורה הכי טובה שיש ומאז גיל ההתבגרות המטרה ברורה: לימודים בבית צבי.
כשזה התקרב הפכתי את זה לפרוייקט- פקדתי את בית הספר לפחות פעם בשבוע כדי לצפות בהצגות ולשמוע חוות דעת מצד סטודנטים. כשזה התקרב עוד יותר עשיתי ימים כלילות בשינון טקסטים ועבודה על הדמויות שאני צריכה לגלם, רק בשביל שלא יהיו סיכוי שיגידו לי: "לא".
אומרים שהצלחה נובעת מ-20% כשרון ו-80% עבודה קשה. כשרון כנראה יש לי אם אני שורדת מגיל 5 על הבמות, אבל יותר מכל אני יודעת לעבוד קשה בשביל דברים שאני רוצה. והנה, עשיתי את זה, עברתי בהצלחה, והאמת? די בקלות. מאז אני זוכה לפרגון מצד כל הסובבים אותי אשר מניחים שלהתקבל לבית הספר לאומנויות המוביל בארץ זה לא מובן מאליו.
ההלם הגיע דווקא מהגורם שהכי לא ציפיתי ממנו- חברי הטוב ביותר שעתיד ללמוד איתי. דבריו רמזו, לא, אמרו במפורש שעברתי במזל, שיצא לי אודישן קל ושאם הייתי נבחנת במועד בו הוא נבחן אולי לא הייתי עוברת. הופתעתי מאוד מדבריו, הרי הוא יודע מה אני מסוגלת, כמה זה חשוב לי ושעברתי בזכות עצמי. הוא בעצמו היה בטוח עוד לפני האודישן שאני אעבור אותו בקלות. אני לא מסוגלת להבין מה גרם לו להעיר דברים כל כך פוגעים שמזלזלים ביכולותיי ובמעשיי. דווקא הוא, שמכיר אותי כל כך טוב, דווקא הוא, שאני זו שעזרתי לו לעבור ולהתקבל גם למוסד הזה. דווקא הוא, שיודע מה אני יכולה. גם אם הוא צדק, הוא קודם כל חבר שלי. אני לא הייתי מעלה בדעתי לומר לו דבר כזה.
איזו אכזבה. קיבלתי יריקה בפרצוף.
אני לא מבינה מה גורם לבן-אדם שכל כך קרוב אליי להעיר דבר כל כך פוגע. אני יודעת שינסו לפגוע בי עוד הרבה בתחום הזה, אבל לא האמנתי שזה יגיע מאדם שאני אוהבת כל כך.
פשוט אכזבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*Dolly*